תמונה ציורית וקשה של ענישה אלוהית עולה מן הכתוב, בו מומשל העם לבהמת עבודה סוררת הנקשרת לעול כבד. ה׳ מביע את החלטתו הנחרצת לייסר את חוטאי העם על ידי הבאת צבאות זרים שיכניעו אותם, כעונש על חטאיהם המרובים.
המילה בְּאַוָּתִי נגזרת מלשון תאווה ורצון. הפרשנים מסכימים כי ה׳ מכריז שזהו רצונו המוחלט לייסר את העם. מכיוון שהם סירבו לקבל את תוכחות הנביאים, ה׳ ייסר אותם בפועל [רד"ק], ויעביר אותם ממשפט למשפט באופן תדיר [רש"י]. המילה וְאֶסֳּרֵם מגיעה מהשורש י.ס.ר, כאשר האות יו"ד הושמטה ממנה [אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק], ומשמעותה היא הבטחה אלוהית להביא עליהם ייסורים אמיתיים וקשים [מצודת דוד, מצודת ציון].
ביצוע העונש יתרחש כאשר וְאֻסְּפוּ עֲלֵיהֶם עַמִּים. אומות זרות רבות יתאספו ויבואו עליהם למלחמה [מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ]. בניגוד לעבר, שבו שבטי ישראל התאספו יחד כדי להעניש את חוטאי פילגש בגבעה, כעת יתאספו גויים זרים כדי להחריב את אפרים [אברבנאל]. הסיבה לכך היא שעם ישראל לא קינא לה׳ ולא נלחם בעצמו בעובדי העבודה הזרה, ולכן ה׳ יביא עליהם את מחנה אשור שיעשה זאת במקומם [מלבי"ם].
האומות הזרות יכניעו את העם בְּאָסְרָם, פעולה של קשירה [מצודת ציון, אבן עזרא], כדרך שאוסרים וקופתים שוורים כדי לרתום אותם למחרשה [רד"ק, שטיינזלץ].
לגבי הביטוי לִשְׁתֵּי עוֹנֹתָם, קיימות במסורת שתי גרסאות של קרי וכתיב המחליפות בין האותיות וָי"ו ויוֹ"ד [מנחת שי, רד"ק], ומתוך כך עולות שלוש גישות פרשניות מרכזיות המאירות את הפסוק מזוויות שונות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון "מענית", שהיא תלם או קו החרישה שעושה האיכר בשדה [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם, רד"ק]. לפי קו זה, האויבים ירתמו את העם לעול כבד ויכריחו אותם לחרוש שתי מעניות בבת אחת, דימוי לעבודה מעבר לכוחותיהם ולרעה כפולה ומרובה שתבוא עליהם [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש המסבירים בהקשר זה כי המספר "שתיים" רומז לממלכות יהודה ואפרים, שנמשלו לשתי פרות חורשות אשר קשרו עצמן יחד כדי לעשות הרע בעיני ה׳, ברית חטאים שהחלה עוד בתקופת התחתנותו של יהושפט מלך יהודה עם בית אחאב מלך ישראל [אבן עזרא, רד"ק].
לעומת זאת, הגישה השנייה נשענת על כתיב המילה עם האות יו"ד (עינתם), ומפרשת אותה מלשון עיניים. הדימוי כאן הוא לפרה שמתייגעת בחרישה, כאשר יתדות עול המחרשה נוקבים ויורדים משני הצדדים ממש צמוד לשתי עיניה של הבהמה, דבר הממחיש את סבלה הרעיוני והפיזי של האומה [רש"י, שטיינזלץ].
הגישה השלישית רואה במילה גזירה של המילה "עוון". לפי פירוש זה, האומות יאסרו את העם בחבלי העול כעונש ישיר על שני העוונות הגדולים והמרכזיים שלהם, והם שני עגלי הזהב שהועמדו לפולחן בדן ובבית אל [אברבנאל, שטיינזלץ].