רגעי המשבר חושפים את חוסר האונים של עבודת האלילים, כאשר מושא הסגידה עצמו הופך לשלל מלחמה. תהליך זה מלווה בתחושת השפלה עמוקה של העם, הרואה כיצד אלוהיו מובל בשבי.
המילים גַּם־אוֹתוֹ מתייחסות לעגל הזהב של שומרון. הפרשנים מציגים הקשרים שונים למילה "גם": כשם שעם ישראל גולה בשבי, כך גם העגל נלקח [מצודת דוד], או כשם שהושע מלך ישראל נאסר, כך גם העגל נלקח עמו [מלבי"ם]. דעה נוספת קושרת זאת לעגל המקביל שהיה בדן שכבר גלה קודם לכן, ועתה גם העגל שבבית אל נלקח [רס"ג ברד"ק]. העגל, או ליתר דיוק הזהב שבו לאחר שצורתו נשברה, יוּבָל – כלומר יובא ויוביל – לאשור [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון].
העגל נלקח כשלל וניתן כמִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב. הפרשנים מסכימים כי זהו כינוי למלך אשור. הכינוי "ירב" ניתן לו משום שהוא מרבה לריב ולהילחם עם עמים אחרים, או משום שהוא משמש ככלי מאת ה׳ להבאת פורענות וריב על ישראל [רד"ק, מלבי"ם]. יש המזהים מלך זה היסטורית כסנחריב או כפול מלך אשור [רש"י].
המילה בָּשְׁנָה נגזרת מהמילה "בושה" בתוספת האות נו"ן [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. בשלב זה, אֶפְרַיִם יִקָּח את הבושת והחרפה על כך שעבד לאל שקר חסר כוח. הבושת מיוחסת במיוחד לירבעם, מייסד פולחן העגלים, שהיה משבט אפרים [רש"י, מצודת דוד]. גישה אחרת מפרשת כי הבושת עצמה היא כינוי לעגל, ואשור הוא זה שייקח את אותה הבושת מאפרים [מלבי"ם].
לבסוף, וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לעצה ההיסטורית שייעצו אבותיהם, וירבעם בראשם, לעשות את עגלי הזהב מלכתחילה; כעת, מול חורבן מרכז הפולחן, מתבררת עצה זו כמקור לבושה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כטעות פוליטית עכשווית: ישראל התייעצו למרוד במלכם הושע ולמסרו לאשור בתקווה לבסס את עבודת העגל, אך למרבה הבושה, עצתם הובילה לכך שהעגל אבד לגמרי [מלבי"ם].