החברה הישראלית מתוארת כחברה השקועה בתרבות של שקר, שבועות כזב ובריתות מושחתות. בעקבות התנהלות זו, המציאות החברתית והעונש שיבוא עליהם יתפשטו במהירות ובהרסנות, בדומה לעשב שוטה ורעיל המשתלט על חלקה חקלאית מעובדת.
תחילת הפסוק מתמקדת בחטאים המילוליים והחברתיים של העם. דִּבְּרוּ דְבָרִים מתאר דיבורים חסרי הבחנה [מצודת דוד], או לחלופין, דברי קשר ומרד שנועדו לבסס שלטון מושחת [מלבי"ם, רד"ק]. מתוך כך הם מגיעים לידי אָלוֹת שָׁוְא, שהן שבועות שקר, ולמעשה של כָּרֹת בְּרִית כוזבת. רוב הפרשנים מסבירים כי בריתות אלו נכרתו לעבודה זרה ולביטול מצוות ה', כחלק מיוזמת ההנהגה למנוע מהעם לעלות לבית המקדש בירושלים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. ה[מלבי"ם] רואה בכך בריתות פוליטיות של מורדים המתכננים להפיל את מלכם, בעוד ש[רש"י] מציע גם פירוש חברתי, לפיו מדובר בבריתות שהם כורתים זה עם זה ומיד מפרים אותן.
חציו השני של הפסוק מציג את התוצאה באמצעות דימוי חקלאי חריף: וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט עַל תַּלְמֵי שָׂדָי. המילה כָּרֹאשׁ מתארת עשב מר ורעיל, תַּלְמֵי הם החריצים והערוגות שנוצרים על ידי המחרשה, והמילה שָׂדָי משמעותה שדה [רוב הפרשנים].
הפרשנים נחלקו במשמעות המילה מִשְׁפָּט בהקשר זה, ומציגים שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה והרווחת מפרשת את המשפט כעונש ופורענות. העונש על חטאיהם ישגשג ויכה בהם במהירות, כשם שצמח מר ורעיל צומח על תלמי השדה ומזיק לכל חלקה טובה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. ה[מלבי"ם] מוסיף נדבך רעיוני לדימוי זה, ומסביר כי זרעי המרד שהם זרעו בסתר במעמקי "תלמי לבבם" הם אלו שיצמחו ויפרחו כעת בגלוי כעונש מר.
לעומת זאת, הגישה השנייה רואה במִשְׁפָּט תיאור של מערכת הצדק האנושית עצמה. המשפט, שהיה אמור להיות מתוק וישר, הפך למר ומעוות. במקום צדק, צומחים מתוך המערכת נזקים הממררים את חייהם של העניים והאביונים [אבן עזרא, רש"י].
לבסוף, הצירוף עַל תַּלְמֵי שָׂדָי זוכה למשמעויות נוספות מעבר לדימוי החקלאי הפשוט. ה[רש"י] מביא מסורות הקושרות את אזכור שדות החריש לחטאים ספציפיים: עונשם צומח שם משום שהם נהגו להסיג את גבולות השדות של רעיהם, או משום שעל תלמי השדות הללו ממש הם נהגו להקים את מזבחות העבודה הזרה שלהם.