דימוי חקלאי נוקב משמש כאן כדי לתאר את הטרגדיה של שקיעתה הרוחנית של האומה. הכתוב מציג ניגוד אירוני וכואב בין השפע האדיר שהעניק ה' לעמו, לבין כפיות הטובה שלהם, שניצלו שפע זה דווקא כדי להעמיק את החטא והבגידה.
הנביא ממשיל את העם לגֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל. המילה בוקק מתארת מצב של ריקנות, יובש וחוסר כוח להניב [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון]. במישור הרוחני, זוהי גפן שמשירה את פריה הטוב מתוך עזיבת ה' [רש"י], אומה שהתרוקנה מתורה ומיראת שמים [מצודת דוד], ושתחת להניב את הפירות המצופים של משפט וצדקה, הפכה לרקובה וריקה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ביחס למילים פְּרִי יְשַׁוֶּה־לּוֹ, מציגים הפרשנים מספר זוויות התבוננות. גישה אחת רואה בכך אשליה וגאווה: למרות שישראל הם כגפן יבשה, הם עדיין מדמיינים לעצמם שיוכלו להניב פרי רב וראוי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה שניה קוראת זאת בתמיהה: האם אומה מרוקנת שכזו, שנבזזה על ידי אויביה, בכלל ראויה שה' ישים בה פרי והצלחה? [מצודת דוד, רד"ק]. פירוש נוסף קושר זאת לתוצאות החטא, ומסביר שפרי מעשיהם הרעים הוא שגרם להם להתרוקן וכי המזבחות שבנו הביאו עליהם רעה [רש"י], או שה"פרי" – כלומר הבנים שייוולדו – יהיו רעים וריקים בדיוק כמו הגפן שהולידה אותם [אברבנאל]. מבחינה לשונית, המילה ישוה מתפרשת מלשון שימה [מצודת ציון], מלשון שווי וערך ראוי [רש"י, מלבי"ם], או אפילו מלשון שקר וכזב, שכן הפרי ישקר ויכחיש בהם [רד"ק].
החלק השני של המשפט מתאר את שורש כפיות הטובה: כְּרֹב לְפִרְיוֹ הִרְבָּה לַמִּזְבְּחוֹת. הפרשנים מסכימים כי ככל שה' השפיע על ישראל טובה, ריבה את נכסיהם וברך אותם בילדים, כך הם ניצלו את השפע הזה כדי להרבות בבניית מזבחות לעבודה זרה, לעגלים ולבעל [רש"י, רד"ק]. במקום לחנך את ריבוי הילדים לעבודת ה', הם השתמשו בהם כדי ללמדם עבודת אלילים [אברבנאל].
מגמה זו נמשכת במילים כְּטוֹב לְאַרְצוֹ הֵיטִיבוּ מַצֵּבוֹת. המצבות הן מזבחות הבנויים מאבן אחת [מצודת ציון]. ככל שארצם הניבה יבול טוב יותר של דגן, תירוש ויצהר, תחת להודות לה', הם השתמשו בעושרם כדי להקים, לפאר ולשכלל מצבות יפות לעבודה זרה ולכבוד המדינה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].