ההתמוטטות הבלתי נמנעת של העבודה הזרה מביאה עמה לא רק חורבן פיזי, אלא גם עזובה עמוקה ותחושת בושה ואימה. כאשר יגיע הקץ על פולחן האלילים, המקומות שפעם המו מאדם יהפכו לשממה מוחלטת.
תחילה, וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן חַטַּאת יִשְׂרָאֵל. משמעות ההישמדות היא אבדון מוחלט [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי "במות אוון" הן הבמות שבעיר בית אל, הנקראת גם בית אוון, שהיוו את מוקד החטא והעבודה הזרה של עם ישראל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי הכוונה היא לבמות הבעלים שייחרבו לחלוטין עם סילוק עגלי הזהב [אבן עזרא].
כתוצאה מאותו חורבן, קּוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם. הדרדר הוא מין של קוץ [מצודת ציון], ויש המציינים כי בכתבי יד קדמונים מילה זו נוקדה עם קמץ באות דל"ת השנייה [מנחת שי]. הפרשנים מסכימים כי צמיחת הקוצים מבטאת עזובה מוחלטת: מכיוון שעובדי העבודה הזרה יגלו מארצם, איש לא יפקוד עוד את המזבחות, והם יישארו שוממים ויעלו עשבים שוטים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
החלק החותם, וְאָמְרוּ לֶהָרִים כַּסּוּנוּ וְלַגְּבָעוֹת נִפְלּוּ עָלֵינוּ, מציג תמונה דרמטית שבה נחלקו המפרשים בשאלה מי הוא הדובר ומהי סיבת זעקתו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בעם ישראל או בעובדי האלילים את הדוברים. בתוך גישה זו ישנן שתי תפיסות: האחת מסבירה שהזעקה נובעת מתוך בושה עמוקה, והם מבקשים שההרים יכסו אותם כדי שאויביהם לא יראו אותם בקלונם [רש"י, מצודת דוד]. התפיסה השנייה מפרשת שהזעקה נובעת מתוך אימה, צרה וצוקה חסרת תקדים. מרוב סבל, הם יעדיפו שההרים והגבעות יתמוטטו ויקברו אותם חיים, רק כדי שלא יצטרכו לשאת עוד את הצרות או כדי לחפש מסתור להגנתם כשהכול קורס סביבם [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מציעה פירוש מטפורי ולפיו המזבחות והבמות הם אלו ש"מדברים". המזבחות, שעמדו בגאון על ההרים והגבעות, יבקשו מההרים לקרוס ולכסות אותם בערימות של עפר כדי שלא ייראו עוד. קריסה זו מרוב שממון ממחישה עד כמה עצתם של עובדי האלילים הייתה נבערת וחסרת תועלת לחלוטין [אבן עזרא, מלבי"ם].