השבר הרוחני והחברתי של העם מוביל בהכרח לשבר פיזי ולחורבן מוחלט של מוקדי הפולחן שלו. הפסוק קושר בין הריחוק מאלוהים והפילוג הפנימי לבין העונש המיידי שיבוא בעקבותיהם.
בביאור המילים חָלַק לִבָּם, הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו. הגישה הראשונה מתמקדת במישור התיאולוגי, ולפיה לב העם נחלק ונפרד מאמונת ה׳ ומתורתו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מתמקדת במישור החברתי, ומפרשת כי העם סובל מפירוד לבבות, מחלוקות ושנאת חינם [אבן עזרא]. על פי מדרש האגדה, השלום והאחדות הם העיקר, וכל עוד הם מתקיימים, אפילו במצב של עבודה זרה אין ענישה מידית. אולם ברגע שבו הלבבות חלוקים וישנה מחלוקת, נפתח הפתח לקטרוג ולעונש [רש"י]. גישה זו מורחבת בטענה כי כאשר קיימת משטמה בעם, אפילו חזרה בתשובה – הנרמזת במילה עַתָּה – אינה מועילה לכפר על האשמה [חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים כי ה׳ הוא זה שחילק את לבם כעונש, בכך שסובב סכסוכים פנימיים וכתות מתנגדות שיובילו למרד [מלבי"ם].
בעקבות הפילוג, הפסוק מכריז כי עַתָּה יֶאְשָׁמוּ. רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה יֶאְשָׁמוּ אינה רק אשמה מוסרית, אלא היא נגזרת מלשון שממה וחורבן, כלומר בקרוב הם יהפכו לשממה וייענשו על מעשיהם [מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק מתאר את העונש הפיזי: הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם. קיימת מחלוקת למי מתייחסת המילה "הוא". יש הסבורים כי הכוונה לה׳, אשר ייתן כוח ביד האויב להשחית את המזבחות ולעשוק את המצבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, אחרים מפרשים כי "הוא" מתייחס ללב החלוק עצמו, כלומר, הסכסוך הפנימי והפילוג הם אלו שיובילו להריסת המזבחות, למשל על ידי חילופי שלטון שבהם המלך החדש יעקור את פולחן קודמו [אבן עזרא, מלבי"ם].
הפועל יַעֲרֹף מתפרש כהשחתה, קציצה ושבירה. מספר פרשנים מציינים כי השורש שאול מעריפת עורף, כמו בטקס העגלה הערופה [רש"י, מצודת ציון]. חיבור מרתק במיוחד למונח זה מציע פירוש לפיו השימוש בפועל של עריפת עגלה אינו מקרי, אלא מהווה מליצה אירונית וכוונה ישירה לכך שהמזבחות של העם הוקמו לשם פולחן עגלי הזהב [מלבי"ם]. המילה יְשֹׁדֵד משלימה את תמונת החורבן, ומשמעותה שבירה, שוד ועושק של אותן מצבות פולחן [מצודת ציון, רד"ק].