שמואל ב, פרק ד׳, פסוק א׳

רציחתו של אבנר מסמנת את קריסת התקווה האחרונה של ממלכת שאול לעמוד מול כוחו העולה של דוד. הכתוב מכנה את איש בושת רק בֶּן שָׁאוּל, כדי להדגיש את הצניחה במעמדו ואת העובדה שללא אבנר לא נותר לו כוח עצמאי מלבד ייחוסו לאביו, שאת גורלו המר הוא חולק. מתוך הבנה שאין מי שייצב את השלטון ויפקד על הצבא, וַיִּרְפּוּ יָדָיו של איש בושת והוא שקע בייאוש ובחולשה מוחלטת. במקביל, וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ מאחר שהבינו כי אפסו סיכוייהם לשרוד, וכן מתוך חרדה ובלבול עמוק סביב נסיבות הרצח. חוסר הוודאות בשאלה האם דוד עמד מאחורי ההתנקשות או מדוע נמנע מלהעניש את הרוצחים, עורר בעם פחד מנקמה ואף עיכב את הסכמתם להמליך את דוד עליהם בשלב זה.