מיתתו של אבנר, עמוד התווך הצבאי והמדיני של הממלכה, מכה גלים בקרב ההנהגה והעם גם יחד, ומסמנת את קריסת התקווה האחרונה של בית שאול לעמוד מול כוחו העולה של דוד.
הכתוב אינו קורא לאיש בושת בשמו, אלא מכנה אותו בֶּן שָׁאוּל. העלמת השם מצביעה על ירידה חריפה במעמדו [ביאור שטיינזלץ], שכן עם מות אבנר לא נותר לאיש בושת כוח עצמי, וזכותו היחידה למלוכה נשענה על עצם היותו בנו של שאול [מצודת דוד]. בנוסף, הכינוי רומז לכך שגורלו המר של אביו המשיך לרדוף גם אותו [אברבנאל].
התגובה המיידית של איש בושת היא וַיִּרְפּוּ יָדָיו, ביטוי המבטא חולשה וייאוש מוחלט [מצודת ציון]. ייאוש זה נבע מההבנה שאבנר היה הכוח שהחזיק את הממלכה, ובלעדיו לא נותר איש שיוכל לפקד על הצבא או לייצב את השלטון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
במקביל, התגובה הציבורית הייתה שוְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ. הבהלה נבעה בראש ובראשונה מההכרה שבהיעדר אבנר, אין לממלכת שאול שום סיכוי לשרוד מול דוד [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, העם נתקף בחרדה ובלבול עמוק סביב נסיבות הרצח. מאחר שהכל ידעו כי אבנר השלים עם דוד, התעורר חשש כבד שדוד הוא שעמד מאחורי ההתנקשות, והעם פחד שדוד ינקום גם בהם [מצודת דוד]. מציאות זו קרעה את העם בין שתי תפיסות קשות, שכן מצד אחד היו שתהו מדוע דוד יהרוג את אבנר לאחר שזה עבר לצידו, ומצד שני אלו שהאמינו בחפותו של דוד לא הבינו מדוע הוא נמנע מלהעניש את הרוצחים, יואב ואבישי. חוסר הודאות והקושי להבין את האמת לאשורה הם שהובילו לבהלה הכללית [אברבנאל]. חששות אלו אף עיכבו את העם מלהמליך את דוד עליהם, עד שלב מאוחר יותר שבו דוד הוכיח את ניקיונו כאשר עשה שפטים ברוצחיו של איש בושת [מצודת דוד].