רגע ההתנקשות במלך איש בושת מצטייר כפעולה מחושבת המתרחשת בלב המרחב הפרטי והמוגן ביותר שלו. לאחר ביצוע הרצח, המתנקשים נמלטים בחסות החשכה עם ראשו של המלך כשלל, מתוך תקווה לזכות בפרס.
הפרשנים עומדים על כך שפסוק זה נראה כחזרה על הפסוק הקודם, שבו כבר תואר כיצד נכנסו לבית והכו את איש בושת. מתוך קושי זה, עולות שתי גישות מרכזיות להבנת השתלשלות האירועים. הגישה הראשונה מסבירה כי הפסוק אינו מתאר אירוע חדש, אלא חוזר לאחור כדי לפרט את אופן ההכאה שהוזכר קודם לכן בכלליות. לפי גישה זו, הפסוק מבהיר את סדר הפעולות: תחילה הם הכו והמיתו אותו, ורק לאחר מכן כרתו את ראשו [מצודת דוד, אברבנאל].
לעומת זאת, הגישה השנייה מציגה תרחיש של התנקשות בשלבים. המתנקשים נכנסו לבית, הכו את איש בושת ונמלטו. לאחר מכן, מתוך חשש שהמכה לא הייתה קטלנית והוא עלול לשרוד, הם חזרו אל הבית בשנית. בפעם הזו הם מצאו אותו שוכב פצוע על מיטתו, הכו אותו מכת מוות, והסירו את ראשו כדי להביאו לדוד ולמצוא חן בעיניו [רד"ק, אברבנאל]. פירוש מורכב במיוחד מציע כי המתנקשים פעלו בתחבולה: תחילה נכנסו מחופשים לנשים שבאו לקנות חיטים, הכו את המלך ונמלטו. בעוד אנשי הבית רדפו אחרי "הנשים", חזרו השניים בדמותם האמיתית כשרי צבא, כביכול כדי לבקר את המלך הפצוע שנישא בינתיים לחדרו. כשנותרו לבדם בבית הריק, השלימו את הרצח ונמלטו באין רואה [אלשיך].
עצם היכולת של המתנקשים לחדור אל הַבַּיִת, שמשמעותו החדר הפנימי [ביאור שטיינזלץ], מעידה על כך שאיש בושת היה בטוח בעצמו ולא חשש מפני מורדים. אילו היה חושד בסכנה, היה מציב שומרים שלא היו מאפשרים לאיש להיכנס עד לחדר משכבו הפרטי [מלבי"ם].
לאחר המעשה, המתנקשים לקחו את הראש וברחו דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, כלומר הם עשו את דרכם ממחניים, דרך בקעת הירדן, לכיוון העיר חברון לאורך כל הלילה [ביאור שטיינזלץ].