דוד המלך מציג בפני רוצחי איש בושת טיעון של קל וחומר, המבוסס על השוואה למקרה קודם שבו הוציא להורג את הנער העמלקי שבישר על מות שאול. המילים אַף כִּי מבטאות "על אחת כמה וכמה"; אם דוד העניש את מי שפגע בשאול, ברור שאין כל צידוק למעשיהם של רוצחי איש בושת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על פער עצום בין שני המקרים, הן בנסיבות ההריגה והן בזהות הנרצח. הנער העמלקי פגע בשאול בעיצומה של מלחמה, ולמעשה רק השלים את מיתתו לבקשת שאול עצמו, שכבר היה פצוע אנושות מחרבו וממילא לא היה שורד [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, הרוצחים הנוכחיים פגעו באדם בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, במקום מבטחו וללא כל התגרות.
הבדל נוסף ומהותי נעוץ באפיון הנרצחים. דוד מכנה את איש בושת אִישׁ צַדִּיק. תואר זה מדגיש את חפותו בהשוואה לשאול. שאול אמנם היה בחיר ה', אך היה נגוע בחטאים כגון הריגת כהני נוב והפרת דברי הנביא, ובשל כך כבר נגזרה עליו מיתה משמים [מלבי"ם, חומת אנך]. איש בושת, לעומתו, לא חטא כלל ולא היה בו עוול שחייב מיתה. אפילו עצם המלכתו על ישראל במקום דוד לא נחשבה לו לעוון, שכן הדבר נעשה ביוזמת אבנר והעם, שדרשו פסוקים והאמינו שראוי להמליכו [חומת אנך].
לאור פשעם החמור של אותם אֲנָשִׁים רְשָׁעִים ששפכו דם נקי, דוד חורץ את דינם: וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם – כלומר, אנקום את מותו [ביאור שטיינזלץ], וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ. המילה וּבִעַרְתִּי משמעותה פינוי, סילוק והשמדה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
יישום גזר הדין על ידי דוד נעשה במידה כנגד מידה. הוא ציווה לקצץ את ידי הרוצחים משום ששלחו יד במלך, ולקצץ את רגליהם משום שמיהרו ללכת לביתו ולבוא לבשר על כך. תלייתם נועדה להוות גמול על עריפת ראשו של איש בושת, וכן לשמש פרסום והתרעה כדי שאיש לא יעז עוד לפגוע במשיח ה'. במקביל, דוד נהג כבוד בנרצח ודאג להביא את ראשו של איש בושת לקבורה בחברון, בקברו של קרובו אבנר [אברבנאל].