רוצחיו של איש בושת מגיעים לחברון ומציגים בפני דוד את הראיה למעשיהם, תוך שהם מנסים לצייר את הרצח כפעולה של צדק אלוהי. הם מגישים לדוד את ראשו של איש בושת, בן שאול, ומכנים אותו כאויב אשר חיפש לקחת את נפשו של דוד. בהכרזתם וַיִּתֵּן ה', הם מתכוונים לומר: "הנה נתן ה'" [מצודת דוד] למלך נְקָמוֹת, כלומר נקמה גדולה ושלמה [ביאור שטיינזלץ] משאול ומזרעו.
ההכרזה על הפגיעה בשאול "ומזרעו" שופכת אור על מצבה העגום של שושלת המלוכה. עם מותו של איש בושת, למעשה לא נותר לבית שאול יורש עצר הראוי למלכות; בנו של יהונתן, מפיבושת, היה נכה בשתי רגליו ולכן לא התאים להנהגה, ואילו הבנים האחרים שנותרו היו בני פילגש. הרוצחים, שהיו בני שבטו ומשפחתו של שאול, בחרו במכוון שלא לפגוע במפיבושת משום שלא ראו בו איום שלטוני או אדם הראוי לאדנות. הם כיוונו את זדונם דווקא כלפי איש בושת, המלך ונשוא הפנים, במהלך מחושב שחושף את רוע לבם ומטרתם האמיתית: להשחית ולהכחיד לחלוטין את כל זרע המלוכה מבית שאול [אברבנאל].