התנקשותו של איש בושת מתוכננת ויוצאת לפועל בעזות מצח, תוך ניצול שגרת יומו של המלך והפעילות ההומה בביתו. האחים רכב ובענה וַיֵּלְכוּ – כלומר שבו מגת, התנכרו והסוו את זהותם, ושמו פעמיהם אל בית איש בושת [מצודת דוד].
הם הגיעו כְּחֹם הַיּוֹם, דהיינו בשעת חצות היום כאשר השמש קופחת וחומה גובר [מצודת ציון]. המתנקשים לא המתינו לחסות החשכה ולא נזהרו להגיע בלילה, אלא פעלו בעצם היום. ביטחונם נבע מכך שבעבר היו מבני ביתו של איש בושת, ולכן הכירו היטב את סדר יומו וידעו מתי בדיוק הוא נוהג לנוח [מלבי"ם].
באותה שעה היה איש בושת שקוע במִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם, שעת המנוחה היומית שלו [ביאור שטיינזלץ]. המילה הַצָּהֳרָיִם מתארת את העת שבה מאור היום נמצא בשיא חוזקו, והיא גזורה מאותו שורש של המילה "צוהר" [מצודת ציון]. מנוחה זו באמצע היום לא הייתה סתמית, אלא נחשבה למנהג שגור בקרב מלכים, ולכן מתורגמת בארמית כ"שנת המלכים" [רד"ק].
כדי לחדור אל תוך הבית פנימה מבלי לעורר חשד, השתמשו האחים בתואנה ערמומית. הם נכנסו אל הבית כשהם נטמעים בתוך קבוצה של אנשים שבאו למקום כדי לקנות חיטים. בחסות המולה זו של קוני החיטים, הצליחו השניים להגיע אל המלך בשנתו, להכותו ולהימלט מן המקום [רלב"ג, אלשיך, אברבנאל].