תגובתו החריפה של דוד כלפי רוצחי איש בושת נועדה להעביר מסר ציבורי של עשיית צדק והרתעה. דוד פונה אל סביבתו הקרובה, וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים שעמדו סביבו להוציא את הרוצחים להורג [ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן וַיְקַצְּצוּ, כלומר כרתו [מצודת ציון], את איבריהם במטרה לבזות אותם [ביאור שטיינזלץ]. פעולת הקיצוץ נשאה משמעות סמלית: הידיים שנקצצו הן אלו שביצעו את הרצח בפועל, והרגליים שנקצצו הן אלו שמיהרו ללכת ולבשר לדוד על המעשה [מלבי"ם].
את גוויותיהם ואיבריהם הקצוצים וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה, אצל מקום כניסת המים [מצודת ציון]. תלייתם הפומבית נועדה להבטיח שהכל יראו את עונשם של הרשעים הללו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מצביעים על שתי מטרות מרכזיות למיצג פומבי זה: האחת היא להראות לציבור כי דוד פעל ביושר לבב ונקם את נקמת בית שאול, אף על פי שהיו אויביו [רד"ק]. המטרה השנייה היא הרתעה, כדי שאיש לא יעיז עוד לשלוח יד במלך. ענישה מחמירה זו בוצעה מתוקף סמכותו המיוחדת של "דין מלך", ולא על פי הכללים הרגילים של דין התורה [מלבי"ם].
לבסוף מובא ראשו של הנרצח לקבורה, וְאֶת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר. הבחירה לקבור אותו בחברון יחד עם אבנר נבעה מכך שאבנר היה בן משפחתו, וכן משום שלא היה בנמצא מקום קרוב או נוח יותר לקבורה באותה עת [ביאור שטיינזלץ].