לאחר תקופה של פילוג ושבר בעקבות נפילת בית שאול, מתרחש רגע היסטורי של איחוד לאומי שבו מתקבצת האומה כולה סביב מנהיג אחד. נציגי העם עולים לחברון כדי להכתיר את דוד ולהביע את נאמנותם המוחלטת אליו. התכנסות זו של כלל ישראל כוללת אפילו את בני שבט בנימין, אשר איבדו כל תקווה להמשך שלטון בית שאול. באשר לעיתוי המדויק של המאורע, ישנה מחלוקת: יש המציינים כי הדבר אירע מיד לאחר רצח איש בושת [אברבנאל], בעוד אחרים מסבירים כי המהלך התרחש רק לאחר תקופת מעבר של חמש שנים שבהן המלכות על ישראל הייתה בטלה לחלוטין [רד"ק].
בפנייתם לדוד, השבטים משתמשים בביטוי עצמך וּבְשָׂרְךָ, כאשר המילה עצמך נגזרת מהמילה עצם [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמירה זו נועדה לבסס טענת קרבה עמוקה ואחווה היסטורית. השבטים מבקשים מדוד שלא יראה בהם זרים ולא יחשוב שרק בני שבט יהודה, שעליהם כבר מלך, הם קרוביו. הם מדגישים כי כולנו בני איש אחד, ולכן על אף שדוד משתייך לשבט יהודה, כלל שבטי ישראל הם אחים וקרובים אליו באותה המידה.
לצד הפירוש הפשוט של קרבת משפחה, יש המוצאים באמירה זו הצהרת התבטלות רוחנית ומנהיגותית. השבטים דייקו בלשונם ובחרו לומר "הננו עצמך ובשרך אנחנו", ולא "עצמנו ובשרנו אתה". בניסוח זה הם מדמים את עצמם לגוף הפיזי, המורכב מעצמות ובשר, ואילו את דוד הם מדמים לנפש המפיחה חיים בגוף. בכך הם מצהירים שמעלתו ושלמותו של דוד עליונות משלהם, ממש כפי שהנפש עליונה על הגוף, והם מוסרים את עצמם להנהגתו בלב שלם כגוף הנשמע לנשמתו [אלשיך].