מלכותו של דוד מחולקת לשתי תקופות ולשני מוקדי שלטון, המבטאים את תהליך התגבשות הממלכה. בתחילה התקיימה מלוכה אזורית בחברון, ולאחר מכן התבססה מלוכה מאוחדת על כל העם מתוך ירושלים.
הכתוב מפרט כי בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, ולאחר מכן וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה. חיבור התקופות יחד מעמיד את סך שנות מלכותו על ארבעים שנה ושישה חודשים, בעוד שבסיכומים הכלליים במקרא מניין שנותיו עומד על ארבעים שנה בדיוק.
ההסבר המרכזי לפער זה הוא שהמספר ארבעים מציין תקופת זמן בעלת משמעות ועידן שלם, ולכן הכתוב נוקט בחשבון מעוגל. ששת החודשים הנותרים הושמטו מן המניין הכללי משום שאינם מצטרפים לשנה שלמה, וכן על פי הכלל שחשבון מרובה "בולע" לתוכו את המועט [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפשט, קיימות גישות מדרשיות המציעות סיבות עמוקות יותר לחסרונם של חודשים אלו מן המניין הכולל [רד"ק]. גישה אחת הופכת את החשבון וטוענת כי דוד מלך בירושלים פחות משלושים ושלוש שנים, אלא שהכתוב עיגל את המספר כלפי מעלה כדי לחלוק כבוד לירושלים. גישות אחרות מקשרות את ששת החודשים לתקופות שבהן נפגמה או הושעתה מלכותו של דוד. יש המייחסים זאת לשישה חודשים שבהם שהה יואב שר הצבא באדום, ויש המסבירים כי אלו החודשים שבהם נאלץ דוד לברוח מפני אבשלום בנו. בתקופת הבריחה איבד דוד את מעמדו המלכותי, נחשב לאדם פשוט ואף התכפר בקרבן של אדם הדיוט, ולכן חודשים אלו נוכו משנות מלכותו הרשמיות.