תקופת שלטונו של דוד מסמנת נקודת מפנה של יציבות שלטונית. בניגוד למלכות שאול שלא האריכה ימים ושנותיה אינן מפורטות במקרא, מלכותו של דוד נחשבת לקבועה ונצחית, ולכן הכתוב מוצא לנכון לפרט במדויק את שנות חייו ותקופת שלטונו [אברבנאל].
בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ, כלומר בגיל זה עמד דוד בתחילת שלטונו [ביאור שטיינזלץ]. ציון הגיל אינו מקרי, שכן שנת השלושים לחיי אדם נחשבת לתקופה המוכנה והראויה ביותר מבחינת כוח, גבורה ותבונה [אברבנאל]. מאותה נקודת התחלה ועד סוף ימיו, אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ [ביאור שטיינזלץ]. חישוב פשוט מלמד שדוד הלך לעולמו בגיל שבעים, ובכך זכה להשלים את תוחלת החיים האידיאלית המוזכרת בתהלים "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" [אברבנאל].
עם זאת, ציון ארבעים שנות המלוכה מעורר קושי, שכן בפועל מלך דוד ארבעים שנה ושישה חודשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב מונה רק שנים שלמות ואינו טורח להחשיב את חצי השנה העודפת, על פי הכלל ש"החשבון המרובה בולע את המועט" [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
לצד ההסבר החשבוני, מציעים הפרשנים סיבות היסטוריות ורוחניות להשמטת ששת החודשים ממניין שנות המלוכה. יש הסבורים כי חודשים אלו מקבילים לתקופה שבה נאלץ דוד לברוח מפני אבשלום בנו. בזמן זה הוא לא תפקד כמלך אלא נחשב לאדם פשוט השרוי בכפרת עוונות, ולכן אין זה ראוי לחשב ימים אלו כימי מלוכה [מצודת דוד, אברבנאל]. גישות אחרות קושרות את החיסרון לאירועים אחרים בחייו: יש המנכים ששה חודשים שבהם שהה שר צבאו יואב באדום, ויש המסבירים כי במשך חצי שנה סבל דוד מצרעת, השכינה הסתלקה ממנו וחברי הסנהדרין פרשו מעליו, ולכן חודשי צער אלו הושמטו מסך שנות מלכותו הרשמיות [אברבנאל].