לאחר כיבוש מצודת ציון, דוד הופך אותה למקום מושבו הקבוע ולמרכז שלטונו, ופותח במפעל בנייה וביצור כדי לבסס את העיר.
וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה מוסבר בכך שדוד התיישב במצודה שלכד והכין בה את בית מלכותו [מלבי"ם, רלב"ג]. תנופת הבנייה של דוד מתוארת במילים וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. המילה וָבָיְתָה מפורשת כפנימה, כלומר לכיוון החלק הפנימי של העיר [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. לגבי מהותו של המִּלּוֹא, הפרשנים מציעים מספר גישות מרכזיות.
הגישה הראשונה רואה במִּלּוֹא רחבה ציבורית. לפי פירוש זה, מדובר בשטח פנוי הסמוך לחומה שהושאר במכוון כדי לשמש מקום התכנסות ואסיפה להמון העם. דוד בנה את בתי העיר מאותו שטח והלאה כלפי פנים, כדי להותיר את הרחבה החיצונית פנויה [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק].
גישה שנייה מסבירה את המִּלּוֹא כפעולת בינוי של מילוי עפר ושינוי פני הקרקע. יש המפרשים כי זו הייתה חומת עפר נמוכה ששיפועה יורד לכל עבר, ועליה בנה דוד בתים שהקיפו את המצודה [רש"י]. אחרים מסבירים כי דוד מילא בסוללת עפר את השטח הנמוך שהפריד בין המצודה לבין העיר, ובכך איחד את חלקיה והגדיל את שטחה [ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית, בעלת אופי צבאי מובהק, מציעה כי המִּלּוֹא היה למעשה תעלת מים להגנה. דוד חפר תעלה עמוקה ורחבה סביב העיר ומילא אותה במים, כדי להקשות על אויבים לחדור פנימה. מבפנים לאותה תעלת מים, בנה דוד חומת הגנה גבוהה וחסונה [רלב"ג, אברבנאל].