לאחר תבוסת הפלשתים ובריחתם, הם הותירו מאחור את עֲצַבֵּיהֶם, כלומר את אליליהם [ביאור שטיינזלץ]. פעולתם של דוד ואנשיו כלפי האלילים מבוטאת במילה וַיִּשָּׂאֵם, וסביבה מתמקד הדיון הפרשני, במיוחד לאור הפסוק המקביל בספר דברי הימים המציין במפורש שדוד שרף אותם באש.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת גם על התרגום הארמי, היא שמשמעות המילה וַיִּשָּׂאֵם היא שריפה והדלקת משואה. גישה זו נתמכת בשימושים לשוניים דומים במקרא, כדוגמת "ותשא הארץ", ובלשון חכמים בביטוי "משיאין משואות" [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. לפיכך, אין כל סתירה בין הפסוקים, ושניהם מתארים את שריפת הפסילים.
לעומת זאת, על פי מדרשי חז"ל, משמעות המילה היא נטילה ולקיחה פיזית. כדי ליישב את הסתירה בין הלקיחה כאן לבין השריפה המתוארת בדברי הימים, מובא תיאור של השתלשלות האירועים: בתחילה, דוד ואנשיו אכן החלו לשרוף את האלילים משום שהם אסורים בהנאה. במהלך האירוע הגיע איתי הגתי, שהיה פלשתי ועבר לצידו של דוד. מכיוון שעל פי ההלכה גוי יכול לבטל עבודה זרה, איתי ביטל את מעמדם כאלילים והפך אותם למותרים בהנאה. באותו רגע פסקו אנשי דוד מלשרוף אותם, ולקחו לעצמם את מה שנותר [רד"ק, אברבנאל].
לאור אירוע זה, מוסבר גם ההבדל בכינוי האלילים: בספר דברי הימים, המתאר את השלב שלפני הביטול, הם נקראים "אלוהיהם", ואילו בפסוקנו, המתאר את לקיחתם לאחר שאיבדו את מעמדם האלוהי, הם נקראים רק עֲצַבֵּיהֶם [מלבי"ם].
דרך נוספת ליישב את הפסוקים מציעה רצף כרונולוגי שונה: תחילה דוד ואנשיו נטלו את האלילים והביאו אותם לירושלים כדי לחרף ולגדף אותם פומבית, ורק לאחר מכן ציווה דוד לשרוף אותם כליל [אברבנאל].