המלכתו הסופית של דוד על כלל האומה מהווה נקודת מפנה היסטורית, שבה מתאחדים חלקי העם לאחר שנות פילוג ומאבק תחת הנהגה אחת מוסכמת.
הפסוק מציין כי וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר מנהיגי העם שבידם הכוח והסמכות הפוליטית להמליך מלך [מצודת דוד]. מאחר שבפסוק הקודם נאמר שכל שבטי ישראל באו אל דוד, הפרשנים נחלקו לגבי סדר האירועים. גישה אחת גורסת כי הזקנים הגיעו ראשונים כדי לנהל משא ומתן ולסגור את תנאי ההסכם, ורק לאחר מכן קראו לכלל השבטים להגיע ולמשוח את דוד [רד"ק]. מנגד, יש הסבורים כי המון העם הגיע קודם לכן ולאחר מכן באו הזקנים כדי למסד את ההמלכה, או לחלופין שכולם הגיעו יחד, אך הברית נכרתה רשמית מול הזקנים כנציגי הציבור [אברבנאל].
במעמד זה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית. מדובר בהסכם דו-צדדי: הזקנים קיבלו על עצמם את מלכותו של דוד, ודוד מצידו התחייב לנהוג בהם באהבה כשם שנהג בשבט יהודה [מצודת דוד]. מעבר לכך, הברית נועדה להבטיח שדוד לא ייטור להם טינה ולא יפגע בהם על כך שתמכו בעבר באיש בושת ולא מיהרו להמליכו בשנים שחלפו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
ההסכם נחתם לִפְנֵי ה'. הפרשנים מציעים מספר הסברים למשמעות ביטוי זה. יש המסבירים כי ארון הברית הובא לחברון באופן זמני לרגל המאורע [מצודת דוד], או שהייתה במקום במה שבה הקריבו זבחים [רלב"ג]. הסבר אחר קובע כי עצם ההתקהלות של כלל ישראל משרה במקום את השכינה, או שהכוונה היא שהצדדים העידו את ה' כערב לקיום הברית ביניהם [רד"ק].
לבסוף, וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ. משיחה זו משלימה תהליך ארוך. דוד נמשח בעבר ביד שמואל ולאחר מכן על ידי שבט יהודה, אך רק כעת, עם משיחתו על ידי כלל ישראל, מתקיימת נבואתו המקורית של שמואל במלואה. מיד לאחר השלמת איחוד העם תחת הנהגתו בחברון, התפנה דוד לעלות לירושלים ולכבוש אותה [רד"ק, רלב"ג].