הכתרת דוד למלך על כל ישראל משנה את מאזן הכוחות באזור וגוררת תגובה צבאית מיידית מצד הפלשתים. עד לשלב זה, הפלשתים התייחסו לדוד כאל מנהיג שבטי קטן, כבעל ברית של אכיש מלך גת, או כגורם המסייע להם במלחמתם נגד בית שאול. הפיכתו למנהיג הבלתי מעורער של האומה כולה נתפסה בעיניהם כהפרת ברית, או לכל הפחות דרשה מהם לבחון האם ייכנע להם ויעלה להם מס [מלבי"ם, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המדגישים כי הפלשתים זכרו היטב את גבורתו יוצאת הדופן של דוד, הבינו כי הוא מהווה איום גדול בהרבה משאול, ולכן יזמו מתקפת מנע [אלשיך].
בשל ההכרה בעוצמתו של דוד, הפלשתים הבינו כי לא די בכוח רגיל, ולכן וַיַּעֲלוּ כׇל־פְּלִשְׁתִּים – הם נאלצו לאסוף את כל צבאותיהם למערכה [מצודת דוד, אלשיך]. התאספות המונית זו היא שעמדה ברקע לחיבור המזמור "למה רגשו גויים" בתהילים [רד"ק]. מטרת עלייתם הייתה לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִד, כלומר לחפש אותו, ללכוד אותו ולמקד את המלחמה כולה נגדו באופן אישי [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
בתגובה לאיום, וַיֵּרֶד אֶל־הַמְּצוּדָה. רוב הפרשנים מסכימים כי המצודה הייתה מגדל חזק ומבצר שנועד להגנה. השימוש בפועל "וירד" נובע מכך שהמצודה הייתה ממוקמת באזור נמוך טופוגרפית מירושלים [רד"ק, אברבנאל]. גישה שונה מציעה שהמצודה שכנה במדבר מעון, סמוך לארץ פלשתים, מקום שבו דוד נהג להסתתר בעבר מפני שאול [מלבי"ם]. עם זאת, בהיותו מלך, דוד כבר לא יכול היה להימלט אל מעמקי המדבר כפי שעשה בימי נדודיו, אלא נדרש להתבצר במקום שיוכל לעמוד בפני חדירת האויב [ביאור שטיינזלץ].
מטרת ירידתו של דוד למצודה לא הייתה נסיגה, אלא היערכות טקטית ורוחנית. הוא נכנס למגדל העוז כדי להתחזק ולהמתין עד שישאל את פי ה׳ כיצד לפעול [מצודת דוד, רד"ק, אלשיך, רלב"ג]. בעוד שהפלשתים התפשטו באזורים הגבוהים יותר כמו בעל פרצים ועמק רפאים, דוד המתין במצודה הנמוכה יותר להנחיה אלוהית בטרם יעלה להילחם בהם [רד"ק].