כיבוש ירושלים ומצודת ציון בידי דוד לא נעשה לאחר מצור ממושך, אלא בפעולת פתע צבאית שנועדה לפרוץ אל תוך העיר המבוצרת [ביאור שטיינזלץ]. במהלך הפריצה, דוד מתמודד לא רק עם חומות אבן פיזיות, אלא גם עם לוחמה פסיכולוגית והתרסה מצד יושבי העיר.
הפסוק מנוסח כ"מקרא קצר", כלומר, הוא מציג את תנאי המשימה אך מחסיר את התוצאה והשכר בגינה, בדומה לפסוק "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן" שאינו מפרש את העונש. הכתוב מצהיר כי כׇּל־מַכֵּ֤ה יְבֻסִי֙ יזכה לגמול, אך אינו מפרש מהו. ההשלמה לכך נמצאת בספר דברי הימים, שם מובטח כי הראשון שיכה את היבוסי ימונה לראש ולשר צבא, תפקיד שבו זכה לבסוף יואב בן צרויה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים בהבנת המילה בַּצִּנּוֹר, המהווה את יעד התקיפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במקום אסטרטגי ומבוצר. יש המפרשים כי זהו שמו של מגדל גבוה וחזק שבו תלו היבוסים את ביטחונם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון], או צינור המשמש כמקור המים של העיר [ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי מדובר בצינור המזרים מים על צלמי העבודה הזרה שהוצבו במקום [מלבי"ם]. מנגד, ישנה פרשנות מטפורית הרואה במילה רמז ל"צינור" ההמשכיות והזרע של משפחת אבימלך [אלשיך]. מבחינה טקטית, דוד מנחה את אנשיו לסדר תקיפה מדורג: תחילה יש להכות את חיילי היבוסי, לאחר מכן לפגוע בצינור כדי להפילו, ולבסוף להשמיד את הפסחים והעיוורים מבלי להשאיר שריד [מלבי"ם, מצודת דוד].
ברקע הדברים עומדת מסורת לפיה היבוסים היו צאצאי אבימלך, שכרת ברית שבועה עם אברהם ויצחק. היבוסים יצרו צלמי נחושת, שעליהם נכתבה השבועה, והציבו אותם על החומה. לצלמים אלו קראו "עיוורים ופסחים", והם נועדו להרתיע את דוד מלכבוש את העיר. למרות שתוקף השבועה כבר פג, דוד הורה לאנשיו לפגוע בצינור ובמגדל כדי שהצלמים ייפלו מאליהם, מבלי שיצטרכו לגשת אליהם ישירות [מצודת דוד]. מדרשים שונים מתארים כיצד חדירת החומה התאפשרה בזכות גבורתו של יואב, שקפץ מעל החומה בעזרת עץ ברוש שכופף, וכיצד ה' עשה נס לדוד וקיצר עבורו את החומה [רד"ק, אלשיך]. בנוסף, דוד טען כי אין לחשוש מפגיעה ב"צינור" הזרע של אבימלך, שכן הולכים אחר רוב תושבי העיר שאינם מזרעו [אלשיך].
הכתוב מציין את המילה "שנאו", אך היא נקראת ונהגית שְׂנוּאֵי [מנחת שי]. ביטוי זה, שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד, מתייחס ליבוסים עצמם שהיו שנואים על דוד משום שביזו אותו [מצודת דוד, רד"ק], או לכלל מערך ההגנה הכולל את היבוסים, העיוורים והפסחים יחד [מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה שהשנאה מכוונת כלפי הצלמים עצמם, שהם בבחינת עבודה זרה [אלשיך].
סופו של הפסוק, עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־הַבָּֽיִת, התקבע כפתגם או כגזירה לדורות. יש המפרשים כי מדובר בתקנה שנועדה להשפיל את היבוסים ולשמש זיכרון לניצחון, ולפיה עיוור ופיסח יבוסי לא יורשו להיכנס לבית המלך או למצודת ציון [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. פירוש שונה גורס כי זוהי אזהרה לישראל שלא להכניס את ה"עיוורים והפסחים", כלומר את צלמי העבודה הזרה, לתוך בתיהם, פן יהפכו לחרם [אלשיך].