תארו לעצמכם שאתם עומדים מול עיר מבוצרת עם חומות אדירות, והשומרים שעליהן פשוט צוחקים עליכם ובטוחים שלעולם לא תצליחו להיכנס. זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך כשרצה לכבוש את ירושלים מידי היבוסים. דוד לא רצה לחכות זמן רב בחוץ, אלא תכנן פעולת פתע חכמה. היבוסים מצידם ניסו להפחיד את דוד. הם הציבו על החומה פסלי נחושת שעליהם נכתבה שבועה ישנה, וקראו להם עִוֵּר וּפִסֵּחַ. הפסלים האלו נועדו לעצור את דוד ולגרום לו לחשוב שאסור לו לתקוף, אך דוד ידע שהשבועה כבר לא בתוקף.
דוד חיפש גיבור שיוביל את הפריצה אל תוך העיר. הוא הכריז כי כׇּל־מַכֵּה יְבֻסִי, כלומר הראשון שיתקוף את האויב, יקבל פרס עצום. הפסוק שלנו משאיר אותנו במתח ולא מגלה מהו הפרס, אבל מספר אחר בתנ"ך אנחנו לומדים שהמנצח הפך לשר הצבא של דוד, ומי שזכה בתפקיד היה יואב בן צרויה. דוד הסביר לחיילים שלו בדיוק איך לנצח. הוא הורה להם לפגוע בַּצִּנּוֹר, שזהו מגדל גבוה וחזק או תעלת המים של העיר. הרעיון היה לפגוע במקום המרכזי הזה, וכך הפסלים שהוצבו על החומה ייפלו מעצמם.
דוד כעס מאוד על היבוסים שזלזלו בו וצחקו עליו, ולכן הם נקראים בפסוק שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד. בסופו של דבר, דוד ואנשיו ניצחו וכבשו את העיר. בעקבות הניצחון המזהיר הזה, נולד פתגם וכלל חדש: עַל־כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל־הַבָּיִת. הכלל הזה קבע שהיבוסים לא יורשו להיכנס אל בית המלך, כדי שכולם יזכרו תמיד את הניצחון הגדול של דוד על אלו שניסו לעצור אותו.