חלוקת הכהנים למשמרות עבודה לקראת בניין המקדש משקפת שינויים דמוגרפיים והיסטוריים בתוך משפחת הכהונה. במקור, בתקופת משכן שילה, עבודת הכהנים הייתה מחולקת באופן שווה לשש עשרה משמרות בלבד – שמונה משפחות מצאצאי אלעזר ושמונה מצאצאי איתמר [רש"י, מלבי"ם].
בשלב זה חל שינוי מהותי: וַיִּמָּצְאוּ – במהלך מפקד הכהנים שערך דוד המלך [ביאור שטיינזלץ], התברר כי בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים. כלומר, מספר הגברים מצאצאי אלעזר שהיו ראויים וכשירים לעבודת המקדש, היה גדול בהרבה ממספרם של בני איתמר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במסורת הקריאה של הפסוק, יש המציינים כי במילה בְנֵי האות בי"ת נקראת בהטעמה מיוחדת של געיה [מנחת שי].
בעקבות הפער המספרי, דוד המלך ערך חלוקה מחדש. וַיַּחְלְקוּם – הוא פיצל כל משמר ממשמרות בני אלעזר לשניים, וכך יצר עבורם רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר, שהם שש עשרה משמרות חדשות. לעומת זאת, את משפחת איתמר הוא השאיר במתכונתה המקורית, העומדת על שְׁמוֹנָה משמרות בלבד [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
חלוקה זו יצרה בסיס קבוע של עשרים וארבע משמרות כהונה בסך הכל. למספר זה יש משמעות מעשית הקשורה לאורכה של השנה: אם מפחיתים את שבועות הרגלים שבהם כל הכהנים עובדים יחד במרבית עבודות המקדש, עשרים וארבע המשמרות מאפשרות כיסוי מלא של ימות השנה, כך שכל משמר מגיע לעבוד במקדש פעמיים בשנה [ביאור שטיינזלץ].