אנשי יבש גלעד יוצאים למסע לילי מעבר הירדן כדי לחלץ את גופות שאול ובניו מחומת בית שאן ולהביאן לעירם. הם חשו בטוחים לבצע פעולה נועזת זו בזכות מיקומה המרוחק של עירם בעבר הירדן [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מתמקדים בביאור המילים וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם, ומציעים שלוש דרכים עיקריות להבנת פעולת השריפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאנשים כלל לא שרפו את הגופות עצמן. במקום זאת, הם הדליקו מדורה גדולה או שרפו חפצים לאות כבוד, כפי שהיה נהוג לעשות במותם של מלכים. מנהג זה כלל את שריפת מיטתו וכלי תשמישו האישיים של המלך, כדי להבטיח שאדם אחר לא ישתמש בהם לאחר מותו [רד"ק, מצודת דוד]. פעולה זו נחשבת למנהג יהודי מקובל של כבוד מלכים, ואינה נחשבת לחיקוי של מנהגי גויים אסורים [רש"י].
גישה שנייה מפרשת את השריפה כפעולה הקשורה לטיפול המכובד בגופה, כגון שריפת בשמים סביבה או תהליך של חניטה באמצעות בשמים חריפים אשר "שורפים" את הבשר בשל חריפותם העזה [רד"ק, מלבי"ם].
מנגד, ישנה דעה הסבורה כי השריפה אכן בוצעה על הגופות עצמן. לפי פירוש זה, מאחר שהגופות היו תלויות על החומה, הבשר הסריח והעלה תולעים. כדי להימנע מהביזיון החמור שבקבורת המלך ובניו במצב כזה, בחרו אנשי יבש לשרוף את הבשר הרקוב, ולאחר מכן הביאו לקבורה מכובדת את העצמות בלבד [רד"ק, מצודת דוד].