לאחר ששככה המלחמה בהר הגלבוע, מתאר הכתוב את המאורעות שהתרחשו ביום שאחרי הקרב. הפלשתים חזרו לשדה המערכה לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים, כלומר להסיר את בגדי ההרוגים [מצודת ציון] ולקחת מעליהם חפצי ערך כגון אבנים יקרות, תכשיטים או כלי נשק, כפי שהיה נהוג במלחמות העבר [ביאור שטיינזלץ]. במהלך ביזת הגופות, הם גילו את שאול ושלושת בניו נֹפְלִים, שוכבים מתים על הארץ כפגרים [מצודת ציון].
העובדה שהפלשתים גילו את מות שאול רק למחרת נובעת מאופי הלחימה. ביום הקרב עצמו, שהתרחש במספר מוקדים במקביל, הפלשתים ככל הנראה כלל לא ידעו ששאול נהרג. כאשר חומת המגן סביב שאול התמוססה והוא מת, נותרו בשטח רק גוויות. הלוחמים הפלשתים לא התעכבו לזהות את ההרוגים אלא עזבו אותם והמשיכו הלאה בלחימה, ורק ביום המחרת, כשהתפנו לאסוף את השלל באופן מסודר, זיהו את המלך ובניו בין החללים [ביאור שטיינזלץ].
כאשר מצאו את שאול, הכירו הפלשתים כי הוא שם קץ לחייו בעצמו. חרף עובדה זו, הם בחרו לכרות את ראשו כדי להתפאר בניצחונם ולהעיד עדות שקר כאילו הם אלו שהרגוהו במו ידיהם [חומת אנך]. לאחר מכן, פשטו את בגדיו ואת כלי מלחמתו, כדי לשלוח אותם לארץ פלשתים ולבשר על הניצחון לאלוהיהם [אברבנאל].