קבורתם של שאול ובניו על ידי אנשי יבש גלעד מהווה סגירת מעגל היסטורית עמוקה, המשלבת הכרת הטוב, אבל כבד וצדק אלוהי מדויק.
כאשר אנשי יבש מביאים את העצמות לקבורה, הם טומנים אותן בעירם יבש, תַחַת הָאֶשֶׁל. המילה אשל משמשת כאן כשם כולל לאילנות, ועל פי התיאור המקביל בספר דברי הימים, העץ הספציפי שתחתיו נקברו היה עץ אלה [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק].
לאחר הקבורה, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים. התענית, שבה מן הסתם שתו ואכלו רק בלילות, נבעה מצער עמוק ואבל כבד על מותו ועל ביזויו של המלך שהיה מושיעם של אנשי העיר [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בחירתם לצום דווקא שבעת ימים אינה מקרית; זהו זכר לאותם שבעת ימים קריטיים שבהם נתן להם נחש העמוני אולטימטום להיכנע, ובזכות התערבותו המהירה של שאול הם נושעו. אנשי יבש זכרו את התשועה ההיא, וביקשו לכבד את זכרו באותו פרק זמן בדיוק שבו עמד לצידם [רד"ק, אברבנאל].
מעבר לטרגדיה האנושית ולאבלם של אנשי יבש, מסתתרת בנסיבות מותו של שאול מידה מדויקת של משפט אלוהי. בעוד שקריעת המלכות משאול נבעה מחטאו במלחמת עמלק, הרי שהאופן הטרגי שבו מת – הוא, בניו ומשרתיו שנהרגו כולם בחרב, וגופותיהם שנתלו בביזיון על חומת בית שאן – היה עונש בבחינת מידה כנגד מידה. זהו תגמול על כך ששאול הרג בחרב את כהני ה' בעיר נוב ואת הגבעונים ששירתו אותם. כשם שפגע בהם, כך נגזר עליו ועל צאצאיו למות בחרב בידי אדם ולהיתלות [אברבנאל].