ברגעי ההכרעה של הקרב הטראגי, ניצב המלך בודד מול גורלו, כשהוא מוקף באויב ההולך וסוגר עליו. המילים וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל מבטאות את הלחץ העצום של צבא האויב שדחק אותו עד שלא נותר בו כוח להתגונן [שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי כובד המערכה הופנה כעת אל שאול לבדו, לאחר ששלושת בניו כבר נהרגו ולוחמיו האחרונים, שהגנו עליו בחירוף נפש, נפלו בזה אחר זה [מלבי"ם, מצודת דוד, שטיינזלץ, אברבנאל]. מתוך מציאות קשה זו, מתגלה צדקתו של שאול: אף על פי שראה את צבאו נס ואת בניו מתים, הוא בחר שלא לברוח. הוא קיבל על עצמו את הדין באומץ כדי לזכות לחיי העולם הבא, כפי שניבא לו שמואל הנביא [חומת אנך].
בשלב זה, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת. המילה המורים מתארת את זורקי החצים, אנשים המומחים בירי קשת [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. קשתים אלו גילו את מקום המסתור שלו והחלו לרדוף אחריו ולטווח אותו מרחוק [מצודת דוד, אברבנאל]. שאול, שאולי קיווה להמשיך להילחם פנים אל פנים בחרבו, הבין שקצו קרב ושאין ביכולתו להתמודד מול מטר החצים [שטיינזלץ].
תגובתו של שאול למראה הקשתים מתוארת במילים וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. המילה ויחל מבטאת חלחלה, רעדה ופחד עמוק [מצודת ציון, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ששאול טרם הוכה בשלב זה [רד"ק], אם כי יש הסבורים שכבר נפצע מן החצים [מלבי"ם]. עם זאת, הפחד שאחז בשאול לא היה פחד מפני המוות עצמו, שכן הוא כבר השלים עם גורלו ובחר למות. חרדתו העמוקה הייתה מפני האפשרות שהחצים רק יפצעו אותו וימנעו ממנו להמשיך להילחם, כך שהוא ייתפס חי. הוא פחד פחד מוות מידי הפלשתים ששנאו אותו, וחשש שהם יתעללו בו באכזריות, יענו אותו ויבזו אותו לפני מותו [אברבנאל, מצודת דוד].