תבוסת הצבא הישראלי בשדה הקרב הובילה לקריסה מוחלטת של העורף האזרחי, ולנטישה המונית של יישובים מתוך פחד וייאוש. התושבים שהתגוררו אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק, שהוא עמק יזרעאל הסמוך למקום המלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, באזורים הסמוכים לשטח הפלשתים [רד"ק], הבינו את גודל האסון.
הייאוש שאחז בעם נבע משתי סיבות מרכזיות: ראשית, כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, מה שהוכיח כי אבדה כל תקווה להישען על גבורת הצבא [מלבי"ם], והותיר את התושבים ללא כל משען והגנה [ביאור שטיינזלץ]. שנית, וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו, עובדה שגנזה את התקווה שהמלך יצליח לאסוף את הצבא מחדש [מלבי"ם]. השמועה הראשונית, שלא כללה את כל הפרטים המדויקים, יצרה רושם שהמלוכה כולה קרסה ולא נותרו שרים שיצילו אותם, אף שבהמשך יתברר כי בן אחד של שאול נותר בחיים [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
בעקבות זאת, התושבים מיהרו לעזוב את עריהם, במיוחד מכיוון שלא היו אלה ערי מבצר מוגנות [רד"ק], ויש הסבורים כי מדובר בערים שנכבשו בעבר מידי הפלשתים וכעת חזרו לשליטתם [אברבנאל].
בהקשר למותו של המלך המוזכר בפסוק, מובהר כי בחירתו של שאול לשים קץ לחייו לא נחשבה לו לחטא. שאול ידע מראש כי ימות בקרב בעקבות נבואת שמואל, וכאשר ראה את בניו מתים ואת הקשתים סוגרים עליו, הבין שאין לו דרך להימלט. מתוך אופיו האצילי, הוא בחר למות ולא ליפול בשבי הפלשתים, מחשש שיתעללו בו ויבזו אותו בקלון מתמשך כפי שעשו לשמשון ולצדקיהו [אברבנאל].