לאחר הניצחון בקרב, הפלשתים מפצלים את שללו ושאריותיו של מלך ישראל המובס כדי להשיג ניצחון כפול: דתי ופומבי.
תחילה, וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו של שאול בתוך בֵּית עַשְׁתָּרוֹת. הפרשנים מסבירים כי עשתרות הוא שמה של עבודה זרה, והצלמים במקדש זה היו עשויים בצורת צאן [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בספר דברי הימים (א' י') מקדש זה מכונה "בית אלהיהם".
במקביל למעשה הדתי, הפלשתים מציגים לראווה את גופו של המלך: וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן. המילה גְּוִיָּתוֹ משמעה גופו, והפועל תָּקְעוּ מתפרש כתלייה או כנעיצה באמצעות מסמרים [מצודת ציון, רד"ק]. למרות שהמילה מופיעה בלשון יחיד, הכוונה היא בקיצור גם לגוויותיהם של בניו שנתלו יחד עמו [רד"ק]. בחירת המיקום אינה מקרית; העיר בית שאן נמצאת לא הרחק מעמק יזרעאל. במשך דורות היא נחשבה למובלעת שמעמדה בישראל מוטל בספק, ובאותה תקופה ישבו בה פלשתים שהחליטו לנצל את הקרבה הגיאוגרפית כדי להציג בה את הגופה [ביאור שטיינזלץ].
עיון מקביל בספר דברי הימים חושף פרט נוסף: גולגולתו של שאול נתקעה ב"בית דגון". הפרשנים מסבירים כיצד התיאורים משלימים זה את זה, שכן הפלשתים חילקו את השלל בהתאם למטרותיהם. הכלים והראש המנותק נלקחו למקדשי האלילים כדי לפאר את אלוהיהם, בעוד שהגוף חסר הראש נתלה על חומת העיר כדי לבשר את הניצחון לעם הפשוט [רד"ק, מלבי"ם].
המלבי"ם מוסיף רובד סמלי עמוק לחלוקה זו: הצבת ראשו של מלך ישראל דווקא במקדש דגון נועדה להוות מעין נקמה היסטורית. הפלשתים ביקשו להזכיר את האירוע שבו נכרת ראשו של פסל דגון בעקבות הבאתו של ארון אלוהי ישראל למקדשם, וכעת, כמשקל נגד, הם מציגים את ראשו הכרות של מלך ישראל בתוך אותו מקדש ממש.