ברגעי ההכרעה הדרמטיים על שדה הקרב מבין מלך ישראל כי תבוסתו מוחלטת וכי הוא עתיד ליפול בשבי האויב. מתוך הבנה זו הוא מקבל החלטה טראגית ובוחר לסיים את חייו בידי מקורביו ולא ליפול לידי הפלשתים.
הוא פונה לנושא כליו ומצווה עליו שלוף את החרב מן התער, וְדָקְרֵנִי בה. הכוונה היא לנעיצת החרב בגופו [מצודת ציון], כדי להנחית עליו מכת מוות מדויקת ומהירה שתביא למותו ללא ייסורים מיותרים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מניעו של המלך נובע מהחשש הכבד מפני מה שיעשו לו הפלשתים אם יתפסוהו חי, כפי שהוא אומר וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. התעללות זו מתפרשת כלעג, בזיון ושחוק [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי שאול חשש שהפלשתים ינקמו בו באכזריות על המכות שהכה בהם בעבר, ויפצעו אותו בדקירות מרובות ומכאיבות שישאירו אותו בחיים רק כדי לענות ולבזות אותו לפני מותו [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד]. [מלבי"ם] מנתח את שיקול הדעת המדויק של שאול ומסביר כי אילו היו הפלשתים רק מתעללים בו ומשאירים אותו בחיים, שאול היה מעדיף לסבול חיים של צער ולא לשלוח יד בנפשו. בדומה לכך, אילו היו רק הורגים אותו מיד, גם אז לא היה מוצדק שיתאבד. אך מכיוון שהיה ברור לו שהם גם יתעללו בו בייסורים וקלון וגם ימיתו אותו בסוף, הוא בחר במוות מהיר מידי אוהביו.
למרות הציווי המפורש, תגובתו של נושא הכלים היא וְלֹא אָבָה, כלומר הוא לא רצה לבצע את הפקודה [מצודת ציון]. הסיבה לכך היא כִּי יָרֵא מְאֹד. הפרשנים מסבירים שפחדו המרכזי היה פחד מפני ה׳, שכן הוא נרתע מלעשות מעשה כה חמור ולשלוח את ידו במשיח ה׳ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ייתכן שנושא הכלים שהיה צעיר ומבוהל, פשוט לא היה מסוגל מבחינה נפשית להרוג את מלכו למרות נאמנותו המוחלטת אליו [ביאור שטיינזלץ].
משסורב, נאלץ שאול לפעול בעצמו, הוא העמיד את החרב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ במטרה להמית את עצמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים דנים בשאלה האם שאול אכן מת מיד מנפילה זו, במיוחד לאור התיאור המופיע בהמשך הספר על הנער העמלקי שטען באוזני דוד כי הוא זה שהרג את שאול. [רלב"ג] מעלה אפשרות אחת שהנער העמלקי פשוט שיקר כדי למצוא חן בעיני דוד, מכיוון שידע על השנאה ששררה בין שאול לדוד. אולם, הגישה המרכזית והסבירה יותר בעיני הפרשנים היא שהתאבדות בדרך של נפילה על חרב אינה נוחה ואינה מבטיחה מוות מיידי. שאול אמנם נפצע אנושות והפך לגוסס, אך עדיין נותרה בו נשמתו והוא סבל מייסורים. הנער העמלקי שהזדמן למקום מאוחר יותר הוא זה שהשלים את המלאכה וגמר את מיתתו של המלך [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].