קולות השבר והחורבן נדמים ככוח מוחשי העוטף את כל ארץ מואב ללא הותרת פתח מילוט. הפרשנים מסכימים כי המילים כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב מבטאות מצב שבו זעקת הכאב על המפלה נשמעת מסביב לכל גבולות הארץ. יש המדגישים כי הזעקה מתוארת כאן כעצם מופשט המקיף את הארץ, ומלמדת שחרב האויב השיגה את המואבים גם כאשר ניסו לברוח ולצאת מארצם [מלבי"ם].
בהמשך מציין הנביא כיצד יִלְלָתָהּ, כלומר יללת השבר של מואב [רש"י], הגיעה עַד אֶגְלַיִם ועד בְּאֵר אֵילִים. מבחינה תחבירית, המילה "עד" נמשכת גם להמשך הפסוק, כך שיש לקרוא זאת כאילו נכתב "ועד באר אלים" [אבן עזרא, רש"י].
באשר לזיהוי המקומות הללו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאגלים ובאר אלים היו ערים שעמדו בקצות גבולות מואב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, מקומות אלו ייצגו את שני הקצוות המנוגדים של הגבול, כך שהיללה נשמעה מקצה אחד של המדינה ועד קצהו השני [אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי יישובים אלו שכנו הרחק מחוץ לגבולות מואב, והזכרתם באה להדגיש שהמואבים לא מצאו מנוח מרודפיהם גם לאחר שברחו מגבולם [מלבי"ם].
אף על פי שיש הסבורים כי מקומות אלו אינם מוכרים כלל כיום [ביאור שטיינזלץ], הוצעו להם מספר זיהויים. אֶגְלַיִם מזוהה עם יישוב קדום בשם זה שהיה מוכר בכתבים היסטוריים מאותו אזור. לגבי בְּאֵר אֵילִים, יש המזהים אותה עם הבאר המפורסמת ממסעי בני ישראל במדבר, שעליה נאמר "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם", אשר שכנה סמוך לגבול מואב. לפי פירוש זה, המילה "אילים" משמעותה אנשים גיבורים וחשובים, בדומה לשרים ולנדיבים שחפרו את אותה הבאר [שד"ל].