גזר הדין על מואב מתואר כמהלך של חורבן הולך וגובר, שבו אפילו מקורות המים הופכים לזירת הרג, והניצולים מאסון אחד מוצאים את מותם באסון אחר.
הנביא מכריז כי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם. רוב הפרשנים מסכימים כי דימון הוא שמו של נהר באזור מואב, שמימיו התמלאו בדם החללים המואבים. [שד"ל] מציע כי מדובר למעשה בעיר דיבון, ששמה שונה בפסוק לדימון כדי ליצור משחק מילים מכוון עם המילה "דם".
על כך מוסיף ה' ואומר: כִּי אָשִׁית עַל דִּימוֹן נוֹסָפוֹת. המילה אָשִׁית משמעותה אשים, והיא נאמרת מפי ה'. באשר למשמעות המילה נוֹסָפוֹת, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתוספת של דם, כלומר פלגים ותעלות של דם חללים נוספים שיזרמו אל הנהר, כך ששמו "דימון" יתממש במלואו. מנגד, יש המפרשים כי מדובר בצרות ורעות נוספות [אבן עזרא], או במחנות אויב חדשים שיתאספו כדי להילחם בבורחים [מלבי"ם ורש"י].
החלק האחרון של הפסוק, לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה, מתייחס לגורלם של הניצולים, כאשר פעולת ההשמה של ה' נמשכת גם לכאן. [מלבי"ם] מדייק כי ישנו הבדל בין הקבוצות: ה"פליטה" הם אלו שברחו ממקומם והסתתרו ביערות, בעוד ה"שארית" הם אלו שנותרו במקומם על האדמה.
מי הוא אותו אַרְיֵה שיכה בפליטים? בעניין זה נחלקו המפרשים. גישה אחת, שאותה מובילים [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ ומלבי"ם], מפרשת זאת כפשוטו, אריות וחיות טרף ממשיות שהיו מצויים באזור יתקפו ויכלו את הבורחים. לעומתם, גישה שנייה רואה באריה דימוי למעצמה כובשת. [רש"י, רד"ק ואברבנאל] מסבירים כי האריה מסמל את נבוכדנצר מלך בבל, שיבוא בעתיד וישמיד את מי שהצליח להינצל מחרבו של סנחריב מלך אשור. [אבן עזרא] סבור כי האריה הוא מלך אשור עצמו.
לגבי סיום הפסוק, וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה, רוב הפרשנים מסבירים כי אותה כליה תגיע גם אל מי שיישאר על אדמת מואב. [מלבי"ם] מוסיף כי האדמה החרבה עצמה תמית אותם ברעב ובמגפות. עם זאת, [רש"י] מציג פירוש ייחודי לחלוטין, ולפיו מילים אלו אינן מדברות עוד על מואב, אלא מתייחסות לשארית עם ישראל ולאדמתם.