שעת משבר חמורה פוקדת את מואב, וכל השפע, הרכוש והעמל שנצברו לאורך השנים עומדים כעת בפני אובדן. לנוכח האסון הכבד, מתעוררת תנועה נואשת של הצלת נכסים או ביזתם, כאשר גורל העם ורכושו נקשר בנחל מסתורי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים יִתְרָה עָשָׂה ווּפְקֻדָּתָם מתארות את העושר והרכוש הרב של מואב. המילה יִתְרָה מוסברת כלשון יתרון, ריבוי וממון, ואילו עָשָׂה משמעותה קיבוץ, אסיפה וקניין [אבן עזרא, מצודת ציון]. חלק מהפרשנים מעירים כי חסרה כאן מילת הזיקה "אשר", ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "היתרה אשר עשה" – כלומר, ההמון והרכוש שאספו [רד"ק, מלבי"ם]. המילה וּפְקֻדָּתָם מתבארת מלשון פיקדון, אוצרות גנוזים וממון שהאדם מופקד ונגיד עליו [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא].
לצד ההבנה הכללית של מילים אלו כרכוש, יש המעניקים להן משמעויות ממוקדות יותר. [שד"ל] מסביר כי עושרם העיקרי של המואבים היה מקנה הצאן והבקר, והם נקראים "פקודתם" משום שהיו משגיחים ופוקדים אותם בתמידות כדבר שאדם מופקד עליו. [מלבי"ם] מציג פרשנות כלכלית, לפיה יִתְרָה הם עודפי סחורות הייצוא של המדינה, ווּפְקֻדָּתָם (מלשון חיסרון) הם מוצרי הייבוא שהיו חסרים בה.
גישה שונה לחלוטין מציג [רש"י], המפרש את הפסוק על רקע מוסרי והיסטורי. לדבריו, יִתְרָה עָשָׂה מכוון למעשים הרעים היתרים שעשו המואבים, כגון כפיות טובה כלפי זרעו של אברהם שעזר ללוט, גידוף גולי ראובן וגד, וסיוע למצור של סנחריב על שומרון. לפי קו זה, וּפְקֻדָּתָם מתייחס לגבולות ארצם שיילקחו מהם, או לפורענות עצמה שנגזרה עליהם. באופן מעט דומה לגבי עוצמת הפורענות, [ביאור שטיינזלץ] מסביר כי האויב "עשה" חורבן "יתרה" – הרבה מעבר למה שדובר.
באשר להמשך הפסוק, עַל נַחַל הָעֲרָבִים יִשָּׂאוּם, נחלקים הפרשנים בשאלה מי נושא את הרכוש, לאיזו מטרה, ומהו אותו נחל.
כיוון מחשבה אחד גורס כי המואבים עצמם הם הנושאים את רכושם. מתוך כובד המלחמה, הם לוקחים את אוצרותיהם הגנוזים אל נחל שגדלים בו עצי ערבה, כדי להטמין ולהחביא אותם מעיני השודדים בין הענפים [מצודת דוד], או בניסיון להעבירם למקום בטוח אחר בתקווה שהרכוש יישאר בידם [אבן עזרא]. לפי [שד"ל], בשל בצורת קשה והיעדר מרעה, המואבים נושאים את מקניהם אל נחל מרובה במים וערבות מתוך תקווה למצוא שם מקום מרעה.
כיוון מחשבה שני מפרש כי האויבים הם אלו שנושאים את הרכוש. הכוחות הכובשים לוקחים את השלל והממון ונושאים אותו אל שפת נחל סמוך לעיר מואב, כדי לקבץ שם את הביזה ולחלקה ביניהם, תוך השמדת מואב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
כיוון שלישי רואה בנַחַל הָעֲרָבִים תיאור של גלות ממשית. האויבים לא רק יבזזו את הרכוש, אלא יגלו את המואבים עצמם אל ארץ בבל, המאופיינת בערבי נחל [רש"י]. גם [מלבי"ם] מפרש זאת כמליצה על כך שכל המסחר והרכוש יילקחו בשבי ויועברו דרך נחלי בבל או נחל מצרים אל ארץ האויב. זהות הנחל נותרה מגוונת בקרב הפרשנים – ייתכן שמדובר בנחל בערבה, בנחל מצרים, בנחלי בבל, או פשוט בנחל מקומי בארץ מואב המוכר בעצי הערבה שגדלים על גדותיו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, רד"ק].