גאוותה של ארץ מואב הייתה על שטחי המרעה הפוריים ועל תעשיית המקנה הענפה שלה, ולכן תיאור חורבנה של האומה מוצג בדרך משל דרך התייבשות מקורות המים והשמדת הצמחייה.
המונח מֵי נִמְרִים מתייחס לנהר, מעיין או שם של מקום ספציפי בארץ מואב. יש המציינים כי המקום זכה לשמו בזכות מימיו הצלולים והבריאים [שד"ל], וכי נהר זה שימש כנתיב מסחר מרכזי שדרכו הועבר עושרה של המדינה [מלבי"ם]. אולם כעת, מים אלו מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ ויהפכו לשממה. הפרשנים חלוקים באשר לסיבת השממה. גישה אחת מסבירה כי מדובר בחורבן פיזי, בין אם משום שהמים ייחרבו ויתייבשו לחלוטין בעקבות חום כבד ובצורת [מלבי"ם, מצודת דוד], ובין אם משום שאויב זר יסתום את המעיינות [שד"ל]. גישה שנייה מתמקדת בהיבט האנושי, ומסבירה כי המקום יישאר שומם מאדם משום שכל יושביו ברחו או נהרגו [רד"ק], כאשר דעה ציורית וקשה אף מתארת כי מי הנהר יהפכו לשממה משום שדם החללים הרבים יתערבב וייפול בתוכם [רש"י].
מכאן עובר הכתוב לתאר את חורבן הצמחייה: כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה. במישור הסמלי, התייבשות המרעה משולה לנפילתם של גיבורי מואב, מלכיה ושליטיה [רש"י]. במישור המילולי, קיים כאן סדר מדורג ומדויק של חורבן, הן בסוגי הצמחים והן בשלבי הכיליון [מלבי"ם]. תחילה נפגע החָצִיר, שהוא עשב בר המשמש בעיקר למאכל בהמות ונוטה להתייבש ראשון. לאחר מכן נפגע הדֶשֶׁא, המייצג את מעטה העשב הכללי של הארץ שנוטה להחזיק מעמד זמן רב יותר, ולבסוף נפגע אפילו היֶרֶק, הכולל את הצמחים הלחים והירוקים ביותר ששורדים לאורך זמן. החורבן מתעצם משלב לשלב: תחילה הצמחייה רק מתייבשת, לאחר מכן היא כלה ומושמדת לחלוטין, ולבסוף המצב כה חמור עד שהאדמה נותרת חרבה ונראה כאילו מעולם לא צמח בה ירק כלשהו [מלבי"ם, מצודת דוד].