ישעיהו, פרק ט״ו, פסוק ו׳

חורבנה של מואב, שגאוותה הייתה על שטחי המרעה והמקנה, מתואר דרך פגיעה קשה במקורות המים ובצמחייה. מקורות המים הצלולים ונתיב המסחר של מֵי נִמְרִים יהפכו לשממה ומְשַׁמּוֹת יִהְיוּ, בין אם משום שיתייבשו וייסתמו על ידי האויב, ובין אם משום שהמקום יתרוקן מיושביו ומימיו יתמלאו בדם החללים. תהליך התייבשות המרעה מסמל את נפילת גיבורי האומה, ומתואר כחורבן מדורג של הצמחייה. תחילה יָבֵשׁ החָצִיר, שהוא עשב הבר המשמש למאכל בהמות, לאחר מכן כָּלָה ומושמד הדֶשֶׁא העמיד יותר, ולבסוף המצב כה חמור עד שאפילו יֶרֶק לח לֹא הָיָה, והאדמה נותרת חרבה כאילו מעולם לא צמח בה דבר.