זעקת השבר של מואב מהדהדת ברחבי הממלכה, כאשר ייאוש עמוק מחליף את גבורת הלוחמים לנוכח חורבן פתאומי. תושבי מואב מוכי היגון עולים למקומות נישאים כדי לבכות ולחפש ישועה.
הפרשנים נחלקו לגבי משמעות המילה הַבַּיִת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בבית עבודה זרה או במקדש המואבי, אליו עולים התושבים כדי להתחנן ולעורר את רחמי אליליהם [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. עם זאת, יש שפירשו כי מדובר בבית המלך [שטיינזלץ], בעיר מסוימת שזהו שמה [אבן עזרא], או שהכוונה היא לעלייה המונית של התושבים על גגות הבתים הפרטיים [מלבי"ם]. במקביל, תושבי העיר וְדִיבֹן עולים אל הַבָּמוֹת, שהן מקומות פולחן גבוהים או מבצרים, כדי לספוד ולבכות שם. במקום לאזור אומץ ולצאת למלחמה, העם כולו בוכה מתוך ייאוש מוחלט [מלבי"ם].
הבכי והיללה הפורצים ממואב נובעים מהחורבן והכיבוש של הערים נְבוֹ ומֵידְבָא בידי האויב [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. נבו מוזכרת גם כעיר שבה היה ממוקם מוקד מרכזי של עבודה זרה [שד"ל].
את אבלם הכבד מבטאים המואבים באמצעות פגיעה פיזית בגופם, מנהג אבלות קדום ונפוץ באזור שנועד לבטא צער עמוק על מת, מנהג שאסור על עם ישראל [שד"ל, שטיינזלץ]. הפסוק מתאר שני ביטויים של אבל קיצוני זה:
ראשית, קָרְחָה – מריטה ותלישה אלימה של שערות הראש עד להיווצרות קרחת, המבטאת כאב על שבר שאין לו רפואה [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
שנית, גְּרוּעָה – מילה המבטאת חיסרון, גילוח או תלישה של שיער הזקן [מצודת ציון, שד"ל]. חלק מהפרשנים מציינים כי במסורות כתיב מסוימות נכתבה המילה כ"גדוּעה", מלשון גדיעה וקציצה של השיער [מנחת שי, רד"ק, אבן עזרא]. כך או כך, הפרשנים מסכימים ומדגישים כי הזקן נחשב בימי קדם לפאר ולהדרת הפנים של האדם. השחתתו, תלישתו או גילוחו מבטאים אבלות קיצונית, גנאי וייאוש עמוק שחדר למעמקי לבבם של המואבים, עד שהם מוכנים להסיר מעליהם את תפארתם מרוב צער [מלבי"ם, מנחת שי, רד"ק].