ישעיהו, פרק ט״ו, פסוק ב׳

תארו לעצמכם עם שלם, אפילו הלוחמים הכי אמיצים שלו, שפתאום מאבד כל תקווה ופשוט מתחיל לבכות. זה בדיוק מה שקורה בממלכת מואב כשהיא נחרבת בפתאומיות. במקום לאזור אומץ ולצאת להילחם, התושבים המיואשים עולים אל הַבַּיִת, שהוא המקדש של האלילים שלהם, כדי להתחנן לעזרה. גם תושבי העיר וְדִיבֹן עולים אל הַבָּמוֹת, שהן מקומות תפילה גבוהים, כדי לבכות שם. הבכי והצער הגדולים פורצים בגלל שהערים נְבוֹ ומֵידְבָא נכבשו בידי האויב. בימי קדם, כשאנשים רצו להראות צער עמוק על אסון נורא, הם היו פוגעים בשיער שלהם, מנהג אבלות עתיק שאסור על עם ישראל. המואבים מראים את הכאב שלהם בשתי דרכים: הם עושים קָרְחָה, כלומר מסירים את שערות הראש שלהם, והזקן שלהם הוא גְּרוּעָה, כלומר תלוש או מגולח. באותם ימים הזקן נחשב לדבר הכי מפואר ומכובד בפנים של האדם, וכשהמואבים מוכנים להסיר אותו, הם בעצם מראים שהם כל כך עצובים ומיואשים, עד שלא נשאר להם שום כבוד או תקווה.