החורבן המכה בערי מואב מתפשט במהירות ומכניע לא רק את האזרחים, אלא גם את הלוחמים החזקים ביותר. גל הייאוש הופך צבא גאה ומוכן לקרב להמון חרד וחסר אונים.
הערים חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, שהיו תפארת גאון מואב [מלבי"ם], הן ערים מוכרות שעברו היסטוריה של חילופי שלטון בין האמורי, ישראל ומואב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. זעקת השבר של תושביהן כה גדולה, עד שהיא מהדהדת ומרעידה את הארץ עד העיר יַהַץ, הממוקמת בגבול מואב [רד"ק] או בעומק שטחה [מלבי"ם].
לאור ההרס הנרחב, מגיבים גם חֲלֻצֵי מוֹאָב – החיילים המזוינים הערוכים לקרב. המילה יָרִיעוּ נגזרת מלשון תרועה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר החיילים רואים את העם בוכה, במקום להשמיע תרועת מלחמה וגבורה, הם מצטרפים לתרועת הבכי והיללה ומאבדים כל רצון ויכולת להילחם. מנגד, יש הסבורים כי החיילים אכן משמיעים תחילה תרועת קרב רגילה בניסיון להפחיד את האויב, אך זו מתחלפת במהרה בחרדה [רש"י, שד"ל].
השבר הפנימי העמוק מתואר במילים נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ. המילה יָרְעָה משלבת בתוכה משמעות של תרועה וזעקה יחד עם תחושת שבר ורעה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. נפשו של מואב אבלה על עצמה, כאילו לבם של הלוחמים מנבא להם את אובדנם הוודאי [מלבי"ם]. משמעות נוספת למילה היא פחד גדול; החיילים, שבעבר הריעו בשמחה לקראת מלחמה, נתקפים כעת באימה כה עמוקה עד שכל אחד מהם דואג רק להצלת נפשו ואינו פונה להושיע את עמו [שד"ל]. זעקת הנפש הזו מקיפה כל אדם ואדם במואב [אבן עזרא], ויש המפרשים כי היא עולה אפילו עד לשר הרוחני של מואב בשמיים, שבוכה ומריע על מפלת עמו [חומת אנך].