ישעיהו, פרק ט״ו, פסוק ד׳

וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה על חורבנן, וזעקת השבר של ערים מפוארות אלו מהדהדת ומרעידה את הארץ כך שעַד־יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם. עַל־כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ, החיילים החמושים מאבדים את רוח הלחימה לנוכח ההרס, ותרועות הקרב שניסו להשמיע מתחלפות במהרה בתרועות של בכי ויללה. בעקבות זאת נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ, נפשם של הלוחמים זועקת ונשברת מרוב אימה ואבל על אובדנם הוודאי. כל חייל נתקף פחד ודואג רק להצלת עצמו, בייאוש מוחלט המקיף כל אדם במואב ואף את שרם הרוחני בשמיים.