האבל הכבד הפוקד את מואב פורץ מתוך חדרי הבתים הפרטיים אל המרחב הציבורי והופך למופגן וגלוי לכל. הקינה מקיפה את כל חלקי העיר וכל שכבות העם, כאשר סימני האבל ניכרים בכל מקום שאליו פונים.
הפרשנים מסבירים כי המקומות המוזכרים בפסוק מייצגים מוקדים שונים של התקהלות ציבורית. בְּחוּצֹתָיו מתייחס לרחובות ולסמטאות שמאחורי הבתים בהם עוברים ושבים אנשים [מלבי"ם], בעוד וּבִרְחֹבֹתֶיהָ מכוון לכיכרות השוק הרחבות שבהן ההמון מתאסף בתדירות [מלבי"ם]. מקום זה מייצג גם את זקני העיר והשרים, שדרכם לשבת ברחובות העיר [חומת אנך]. במקביל, האבל מגיע גם עַל גַּגּוֹתֶיהָ – המקומות הגבוהים והגלויים ביותר לעין [מלבי"ם]. עלייה זו לגגות לשם אבלות עומדת בניגוד מוחלט למנהגן של הנשים, שהיו נוהגות לעלות לגגות כדי לצפות באירועי שמחה וגיל שהתרחשו בעיר [חומת אנך].
המעבר בפסוק בין לשון זכר למילה "בחוצותיו" לבין לשון נקבה במילה "גגותיה" מוסבר כדרך השירה המקראית להתייחס במקביל הן לעם מואב והן למדינה או לעיר עצמה [אבן עזרא, מלבי"ם באור המילות]. בדומה לכך, השימוש המעורב בלשון יחיד ורבים מדגיש כי האבל פוגע גם באומה ככלל וגם בכל אדם בפרט [רד"ק].
לגבי תיאור הבכי העז, המבוטא במילה יֹרֵד, קיימת מחלוקת בין הפרשנים באשר למשמעותה. גישה אחת מפרשת זאת כקול של גניחה, נהימה וזעקה [רש"י, מצודת ציון, והתרגום המובא ברד"ק]. לעומתם, גישה אחרת מבינה את המילה כפשוטה, מלשון ירידה. לפי פירוש זה, המילה מבטאת שבירה פנימית, השפלה ודיכאון עמוק מרוב צער [מלבי"ם באור המילות], או לחלופין, תיאור ציורי ומופלג לפיו גופו של המקונן כאילו ניתך, נמס ויורד כולו בתוך הדמעות [רד"ק].
על אף היללה הגדולה ושקיעתם של ההמונים בבכי פומבי שובר לב, הייאוש כה מוחלט עד שלא ניצת בקרבם שום רשף של קנאה או רצון לצאת ולהילחם על עירם [מלבי"ם].