יצא לכם פעם לראות גיבור חזק שפתאום מאבד את הביטחון שלו? זה בדיוק מה שקורה במואב. האסון שפוגע במדינה מתפשט כל כך מהר, עד שהזעקות של התושבים נשמעות למרחקים. הערים חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, שהיו ערים מפוארות וחשובות מאוד, צועקות מרוב שבר, והקול שלהן מהדהד ומרעיד את הארץ עד לעיר יַהַץ שנמצאת רחוק משם.
כשרואים כזה הרס, היינו מצפים שהחיילים החזקים והמוכנים לקרב, שנקראים חֲלֻצֵי מוֹאָב, יצאו להגן על המדינה. אבל במקום זה, כתוב שהם יָרִיעוּ. בדרך כלל חיילים מריעים וצועקים תרועת מלחמה כדי להראות גבורה, אבל כאן, כשהם רואים את העם שלהם בוכה, הם מאבדים את הרצון להילחם ופשוט מצטרפים לבכי וליללה. השבר שלהם כל כך עמוק, עד שהפסוק אומר נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ. המילה הזו מזכירה גם זעקה וגם צרה. הנפש של החיילים נשברת מבפנים, והם מרגישים בלב שהם עומדים להפסיד. הפחד שלהם כל כך גדול, עד שכל חייל דואג עכשיו רק להציל את עצמו, וכבר לא חושב איך לעזור לעם שלו.