יצא לכם פעם להרגיש עצובים כשלמישהו אחר קרה משהו קשה, אפילו אם הוא לא חבר שלכם? הנביא רואה בנבואה צרה גדולה שעומדת להגיע לארץ מואב, ולמרות שמדובר בעם אחר, הוא מרגיש כאב עמוק. כשהוא אומר לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק, הוא מתכוון שהלב שלו ממש כואב וצועק מצער על מה שיקרה להם. זה מלמד אותנו על הלב הרחב של נביאי ישראל, שכואבים גם כשעמים אחרים סובלים.
הנביא מתאר את בְּרִיחֶהָ, כלומר את האנשים שבורחים ונמלטים כדי להתרחק מן המלחמה. כדי להסביר כמה מואב הייתה מדינה חזקה וחשובה לפני שהגיעה אליה הרעה, היא נמשלת לעֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה, כמו עגלה צעירה ובריאה בת שלוש שנים שהייתה מלאה בכל טוב.
האנשים שבורחים מטפסים בדרכים הרריות וגבוהות שנקראות מַעֲלֵה הַלּוּחִית וכן דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם, והם בוכים בכי גדול על מה שקרה להם פתאום. מתוך כל העצב הזה הם יְעֹעֵרוּ, כלומר ירימו קול ויעוררו צעקה גדולה וחזקה.