ישעיהו, פרק כ׳, פסוק ו׳

ברגע של התפכחות כואבת מאשליית התלות במעצמות זרות כמקור ביטחון, וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה בַּיּוֹם הַהוּא את מסקנתו הברורה. יושבי הארץ, שארצם שוכנת לחוף ים ומדומה לאי המוקף בממלכות עוינות, או לחלופין ישראלים שהתגוררו בפועל באיי מצרים, יראו את מפלת מצרים וכוש ויכריזו בייאוש הִנֵּה־כֹה מַבָּטֵנוּ. כוונתם היא שכך עלה בגורל האומות שהבטנו אליהן בתקווה, אשר היו המקום אֲשֶׁר־נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה כדי למצוא חסות ולְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר. הכרה זו נחתמת בתהייה וְאֵיךְ נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ, מתוך הבנה שאם מעצמות חזקות אלו לא הצליחו להציל את עצמן, קל וחומר שאנו לא נוכל למלט את נפשנו בהסתמך על עזרתן.