הנכונות המוחלטת למסירות נפש למען שליחות אלוהית עומדת במרכז ההצהרה כאן. מדובר בהבעת הסכמה לספוג כאב פיזי קשה והשפלה פומבית עמוקה, ובלבד שלא לנטוש את ייעודו של האדם ואת דבר ה'.
כדי להבין את עוצמת התיאור, הפרשנים מבארים תחילה את מילות הפסוק: גֵּוִי משמעותו גופי או גבי. וּלְחָיַי מתייחס לאזור הפנים הסמוך לעיניים. לְמֹרְטִים הם אלו התולשים בכוח את שערות הלחיים והזקן, מעשה שנחשב לביזוי חמור במיוחד. מִכְּלִמּוֹת וָרֹק מציין חרפה, השפלה ורוק של ממש הנפלט מהפה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את מסירותו האישית של הנביא לתפקידו. על פי גישה זו, ה' התריע בפני הנביא כי העם סרבן וטרחן, והוא קיבל על עצמו את השליחות מתוך הבנה שלא יכעס עליהם. הנביא מעיד על עצמו כי לא נמנע מללכת ולהוכיח את העם מחשש שמא יכו או ישפילו אותו. אדרבה, הוא העמיד את עצמו כנגדם באומץ, מסר את גופו למכות, הגיש את לחייו לאלו שרצו לתלוש את זקנו, ולא הסתיר את פניו בידיו כדי להתגונן מפני היורקים עליו.
עם זאת, קיימת מחלוקת מעניינת בשאלה האם תיאור זה התרחש במציאות. בעוד שפשט הדברים מצביע על פגיעה פיזית של ממש, יש הסבורים [רד"ק, אברבנאל] כי הנביא ישעיהו מעולם לא הוכה או בוזה בפועל בצורה כזו, שכן הוא היה שר ואדם מורם מעם ואיש לא העז לשלוח בו יד. לפי תפיסה זו, הפסוק אינו מתאר אירוע היסטורי, אלא מצהיר על נכונותו התיאורטית של הנביא: גם אילו היו מכים ומשפילים אותו כפי שעשו לנביאים אחרים, הוא היה מקבל זאת ברצון ובאהבה ולא היה נמנע מלומר את דברו.
מנגד, גישה פרשנית אחרת מוציאה את הפסוק מהקשרו האישי ורואה בו תיאור לאומי של עם ישראל. יש המפרשים [שד"ל] כי הפסוק מייצג את כנסת ישראל בגלות, הסובלת את לעג הגויים אך דבקה באמונתה, וכך הופכת למי שמגישה את גופה למכים מרצון. כיוון נוסף [אהבת יהונתן] קושר את הפסוק לתקופת שיבת ציון בימי עזרא: גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים מסמל את הנכונות לסבול את ההתנכלויות הקשות מצד אויבי יהודה כדי לבנות את בית המקדש, ואילו ההסכמה לספוג מִכְּלִמּוֹת וָרֹק רומזת לבושה הפומבית שחוו השבים מן הגולה כאשר התוודו על חטא נשיאת הנשים הנכריות, בושה עמוקה שדווקא בזכותה נסלח להם.