ישעיהו, פרק נ׳, פסוק א׳

Isaiah 50:1Sefaria

כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ הֵ֤ן בַּעֲוֺנֹֽתֵיכֶם֙ נִמְכַּרְתֶּ֔ם וּבְפִשְׁעֵיכֶ֖ם שֻׁלְּחָ֥ה אִמְּכֶֽם׃

תחושת הנטישה והייאוש של העם בגלות נענית בתגובה אלוהית נחרצת, המשתמשת בדימויים מחיי המשפחה והמסחר כדי להוכיח שהקשר בין ה' לישראל מעולם לא נותק לחלוטין. הנביא ממשיל את ה' לבעל ואב, את כנסת ישראל לאישה, ואת בני העם לילדיה. ה' פונה בשאלה רטורית לעם ושואל אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם, כלומר היכן גט הגירושין החותך ומפריד לחלוטין שמסרתי לכנסת ישראל, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ? השאלה מבהירה כי הגירושין אינם מוחלטים. בעל המגרש את אשתו מתוך שנאה נותן לה גט ואין לה תקווה לשוב, אך בעל שמשלח את אשתו באופן זמני בשל מרידתה, אינו נותן לה גט, מתוך ציפייה שתיטיב את דרכיה ותשוב הביתה [מלבי"ם]. בנוסף, המילה שֻׁלְּחָה מופיעה בהמשך הפסוק בצורה סבילה, לרמז שהאומה שולחה מביתה מעצמה ובגלל מעשיה, ולא משום שה' רצה להיפטר ממנה עזיבה מוחלטת ללא השגחה [אברבנאל].

הפרשנים מתמודדים עם סתירה לכאורה מול דברי ירמיהו, שם נאמר במפורש שה' נתן לעם ספר כריתות. גישה מרכזית מחלקת בין חלקי העם: בעוד שירמיהו דיבר על עשרת השבטים או ממלכת ישראל שגלו לבלי שוב ולכן קיבלו כביכול גט, ישעיהו מתנבא כאן על ממלכת יהודה שעתידה לשוב מהגלות, ולכן הקשר עמה לא נותק [אבן עזרא, רד"ק]. דעה אחרת גורסת כי ירמיהו דיבר רק על אותו דור ספציפי שחטא וגלה, או שהגט שניתן היה מותנה, ותוקפו קיים רק כל עוד העם ממשיך למרוד [אברבנאל]. גישה ייחודית מוסיפה כי ה' מיהר להעניש את העם ולגרשו בטרם יגיעו למצב של חטא בלתי הפיך, דווקא מתוך רחמים וכדי להשאיר פתח לחזרה עתידית, שכן גירושין שאינם על רקע של בגידה מוחלטת מאפשרים לאישה לחזור לבעלה הראשון [אהבת יהונתן].

מכאן עובר הנביא לדימוי המסחרי ושואל אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי, כלומר מי הוא המלווה או בעל החוב שלי, אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ? ה' אינו חייב דבר לאיש, ולכן ברור שהעם לא נמכר לאומות העולם כעבדים כדי להפיק רווח, לפרוע חוב או כמתנה [שטיינזלץ, אברבנאל]. הסיבה האמיתית לגלות מפורשת מיד: הֵן בַּעֲוֺנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. העוונות והפשעים הם שהעצימו את כוחן של אומות העולם וגרמו לעם להשתעבד להן [צוארי שלל]. יש המבחינים בין סוגי החטאים בפסוק: עוון נובע מבלבול הדעת וטעות בשכל, בעוד שפשע הוא מרידה מכוונת, וה' מתייחס לכל אחד מהם ומרפא אותם בדרכים שונות [מלבי"ם]. מתוך כך עולה מסר ברור של תקווה: כשם שהעוונות היוו את דמי המכירה שהובילו לגלות, כך התשובה ושינוי המעשים יהוו את כסף הפדיון שיעקור את הגירושין וישיב את העם לבוראו [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פרק מ״ט
פסוק ב׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.