בני אדם נוטים לא פעם לדחות את ההכוונה האלוהית ולנסות להאיר את דרכם בכוחות עצמם, אך במקום אור משיב נפש, הם יוצרים להבה הרסנית המכלה אותם. נביא הזעם פונה אל אותם אנשים המנסים לייצר אור מלאכותי, ומזהיר אותם מפני ההשלכות של מעשיהם.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של מוזהרים אלו ובמהותה של אותה אש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מכוונים כלפי פושעי ישראל המסרבים לשמוע בקול הנביאים. על פי קו חשיבה זה, הביטוי קֹדְחֵי אֵשׁ (שעניינו הבערה ושריפה) מתאר כיצד החוטאים מעוררים ומבעירים את חרון אפו של ה' במעשיהם הרעים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, גישה אחרת רואה באש משל לחיפוש אחר נאורות מזויפת. מדובר באנשים המסתמכים על שכלם האנושי המוגבל ועל פילוסופיות שקריות כדי למצוא את האמת, אך בפועל הם מדליקים אש מעצים יבשים המפיקה רק ניצוצות מסנוורים שאינם מאירים כלל, אלא רק מותירים אותם בחשכה ובספקות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש מי שסבור כי הנביא אינו פונה לישראל כלל, אלא לאויביהם הבבליים, אשר מבעירים אש של מלחמה וחורבן כדי להשחית ולפגוע [שד"ל].
לאחר תיאור הבערת האש, הפסוק ממשיך ומתאר את החוטאים כמְאַזְּרֵי זִיקוֹת. המילה מְאַזְּרֵי נגזרת מאזור וחגורה, ומשמעותה להקיף ולחגור [מצודת ציון], בעוד זִיקוֹת מתפרשות כניצוצות, גחלים בוערות, או אפילו חצים משוחים בזפת הנזרקים בכלי נשק [רש"י, שד"ל]. החוטאים למעשה מקיפים וחוגרים את עצמם באותם ניצוצות הרסניים שיצרו.
כעונש על מעשיהם, ה' קורא להם באירוניה: לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם. המילה בְּאוּר משמעותה כאן שלהבת [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי זהו עונש של מידה כנגד מידה, האש שיצרתם היא זו שתאכל ותכלה אתכם. ה' מבהיר כי מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם, כלומר, אין מדובר במקרה או באסון טבעי, אלא בגזרה אלוהית ישירה וגמול מדויק על מעשיהם [אבן עזרא, מצודת דוד].
סופם של אותם אנשים מתואר במילים לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן. המילה לְמַעֲצֵבָה מבטאת דאגה, עצבון וחוסר מנוחה [מצודת ציון]. השכיבה המוזכרת כאן אינה שכיבה של מנוחה, אלא נפילה למשכב של חולי, חוסר אונים מול אויבים, ולבסוף מוות מתוך עצבון [רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה].
לצד הפירושים ההיסטוריים והמוסריים, קיים גם רובד רעיוני ייחודי הרואה בפסוק תיאור של מצב השכינה וישראל בגלות. על פי פירוש זה, ישראל טוענים שאינם יכולים להיגאל משום שהנוכחות האלוהית כלואה בתוך ה"אש" והטומאה של אומות העולם, בדומה לאש שבערה בסנה ולא כילתה אותו. על כך עונה להם הנביא כי כל עוד הם שרויים ב"עצבון" של הגלות, נגזר עליהם להמשיך ולהתהלך בתוך אותה אש, ואין להם אפשרות אחרת [אהבת יהונתן].