הנביא מפנה מסר של נחמה ועידוד אל המיעוט הצדיק בעם, שעלול להרגיש מבודד ולפקפק באפשרות של גאולה עתידית בשל מספרם המועט ומצבם הקשה בגלות. כדי לחזק את אמונתם, ה' מזמין אותם להתבונן לאחור אל שורשיהם ההיסטוריים ולשאוב השראה מתחילתה הנסית של האומה.
הפנייה מיועדת אל רֹדְפֵי צֶדֶק ואל מְבַקְשֵׁי ה', כלומר לאותם אנשים יראי ה' המחזרים אחר עשיית משפט וצדק בהנהגה שבין אדם לחברו, ומחפשים קרבה לה' בהנהגה שבין אדם למקום [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אלו הם המאמינים שמודים על האמת, מצדיקים את דברי הנביא, ומייחסים את המאורעות להשגחתו של ה' [אבן עזרא, אברבנאל].
הנביא משתמש בדימוי מעולם חציבת האבנים וקורא להם: הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, התבוננו אל הסלע המוצק שממנו נחתכתם והוצאתם, וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, ואל נקב הבור שממנו נבקעתם. המילה מַקֶּבֶת מציינת נקב, חפירה או חור, ועל שם פעולת הניקוב נקרא גם הפטיש החוצב בסלע בשם זה. המילה נֻקַּרְתֶּם משמעותה ביקוע, חציבה ועשיית חלל עגול [מצודת ציון, רש"י, שד"ל, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדימוי זה מתייחס לאבות האומה, שהם אבני היסוד של העם. הצוּר מסמל את אברהם אבינו, ואילו מַקֶּבֶת בּוֹר מסמלת את שרה אמנו, שרחמה מדומה לבור שממנו נוצר ונולד העם. עם זאת, קיימת דעה הפוכה המפרשת כי הצוּר הוא דווקא שרה, שהיא החומר הנפעל, ואילו המַקֶּבֶת משולה לאברהם, שהוא הכלי הפועל והחוצב בצור [רד"ק בשם ר' משה אבן עזרא]. מנקודת מבט נוספת, הדימוי נועד לעורר את העם לבחון את עצמם: כשם שבוחנים אבן קטנה על ידי השוואת תכונותיה לסלע הגדול שממנו נחצבה, או על ידי התאמתה לחלל שהותירה כדי לראות אם היא ממלאת אותו, כך על העם לבחון אם הם דומים במידותיהם לאבותיהם [מלבי"ם].
מטרת ההתבוננות באברהם ושרה היא ללמד את העם ללכת בדרכם ולהפיח בהם תקווה חרף התנאים הטבעיים הקשים. כשם שאברהם ושרה היו יחידים, בודדים ועקרים בטבעם, ובכל זאת ה' בירך אותם, הרבה אותם והוציא מהם המון רב, כך המיעוט הצדיק אינו צריך לחשוש ממעמדו בין הרשעים או העמים האחרים. אל להם להתמהות כיצד ציון החרבה והשוממה תשוב להיות מלאה בבנים, שכן ה' יכול להושיע אותם, לנחם אותם ולרבותם כפי שעשה בימי קדם [אברבנאל, אבן עזרא, צאינה וראינה, מלבי"ם].