בימי גלות וייאוש, מציע הכתוב מסר עמוק של נחמה ותקווה לעם ישראל, על ידי התבוננות בהיסטוריה המופלאה של מייסדי האומה. ההיסטוריה של אברהם ושרה אינה רק זיכרון עבר, אלא תקדים היסטורי המבטיח את הגאולה העתידית, בניגוד לכל הסיכויים הטבעיים.
הקריאה להתבונן באברהם ושרה באה לבאר את המשל מהפסוק הקודם: אברהם הוא בגדר "הצור" שממנו נחצב העם, ושרה היא "נקבת הבור" [מצודת דוד]. המילה תחוללכם מתפרשת מלשון הולדה, יצירה וחבלי לידה, כלומר האישה שילדה או יצרה אתכם [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מעירים כי אף שהמילה כתובה בצורת עתיד, משמעותה כאן היא בלשון עבר, או שהיא משמשת כשם תואר [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא].
הכתוב מדגיש את מצבו ההתחלתי של אברהם במילים כי אחד קראתיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "אחד" מבטאת בדידות מוחלטת מכמה היבטים. מבחינה פיזית ומשפחתית, אברהם היה יחיד וערירי, ללא ילדים, וגלה לארץ כנען ללא כל משפחה שתתמוך בו [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה, אהבת יהונתן]. מבחינה רוחנית, הוא עמד כאדם יחיד בעולם שהחזיק באמונת ה' מול המון עובדי אלילים [מלבי"ם]. משמעות המילה קראתיו בהקשר זה אינה רק קריאה רגילה, אלא לשון של רוממות, גדולה וייעוד. ה' בחר בו, ייחד אותו, טיפח אותו וקרא לו לגדולה [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ].
למרות נתוני הפתיחה הקשים, ה' הבטיח ומילא: ואברכהו וארבהו. גם פעלים אלו מופיעים בצורת עתיד אך מתארים את העבר, או שהם מבטאים את כוונתו המקורית של ה': קראתי לו על מנת שאברך וארבה אותו [שד"ל, מנחת שי, אבן עזרא]. הברכה התבטאה בהצלחה להשיב עמים רבים לאמונה, וההתרבות התבטאה בהולדת בנים [מלבי"ם]. הולדה זו הייתה כרוכה בנס כפול ונגד חוקי הטבע: אברהם נותר זקן ובכל זאת הוליד, ואילו שרה חוותה פלא נוסף כשחזרה לימי נערותה [חומת אנך].
מתוך סיפורם האישי של אברהם ושרה, שואבים הפרשנים את נחמת האומה כולה. ההקבלה ברורה: כשם שאברהם ושרה התייאשו מהסיכוי לפרי בטן לעת זקנתם, ובכל זאת ה' פקד אותם ושינה את טבעם, כך עם ישראל הנמצא בגלות ארוכה עלול להתייאש מהגאולה. אולם, אל לעם לאבד תקווה [רד"ק, צאינה וראינה]. גם כאשר ישראל מעטים, בודדים בין האומות וחסרי תמיכה [רש"י, מצודת דוד, שד"ל], וגם כאשר חזרתם לארץ ואל האמונה נראית בלתי אפשרית מבחינה טבעית, ה' יגדיל וירבה אותם [מלבי"ם]. כשם שה' ריפא את גופם "ההרוס" של אברהם ושרה והפיח בהם חיים חדשים, כך הוא ינחם את ציון, יבנה את חורבותיה מחדש, ויהפוך את מדברה השומם לגן עדן פורח [חומת אנך, שטיינזלץ, אהבת יהונתן].