הבטחת הגאולה העתידית נושאת בחובה מסר עמוק של מהפך, שבו שממה מוחלטת מתחלפת בנחמה אלוהית, בטבע פורה ובשמחה טהורה. ודאותו של עתיד זה היא כה מוחלטת, עד שהנבואה מתארת אותו בלשון עבר, כאילו הבניין והנחמה כבר התרחשו בפועל [רד"ק, מצודת דוד].
נחמת ה' מופנית אל ציון, שהיא לב המלכות [רד"ק], אך היא מתרחבת ומקיפה את כל סביבותיה החרבות [מלבי"ם]. נחמה זו מתבטאת באופן מעשי באכלוס מחדש של המקומות השוממים בבנים וביושבים רבים [אבן עזרא]. יתרה מכך, הגאולה מתוארת כתרופה אוניברסלית ומיידית לכל תחלואי האומה וחורבנותיה, בניגוד לרפואה אנושית הדורשת מענה פרטני לכל חולי [אדרת אליהו]. קיים כאן גם ממד של הבטחה היסטורית ורוחנית: כשם ששרה אמנו הייתה עקרה ובניגוד לטבע נפקדה בזרע, כך ציון, שבעבר נאמר עליה שאין לה מנחם, מובטחת לזכות בנחמה אלוהית למרות מצבה הנוכחי [חומת אנך].
הנבואה מעמידה ניגוד בין השממה הנוכחית לבין גן העדן העתידי. המילה כְּעֵדֶן מתייחסת לאזור הפורה והנעים עצמו, בעוד שהביטוי כְּגַן־יְהֹוָ֑ה מכוון לגן המיוחד שניטע בתוך עדן, והוא מלא בעצים טובים ובפירות [מלבי"ם, מצודת ציון, צאינה וראינה, שטיינזלץ].
באשר למונחים המתארים את השממה, רוב הפרשנים מסכימים כי המילים מִדְבָּרָהּ וכן וְעַרְבָתָהּ הן כפילות פיוטית שמשמעותה זהה, תיאור של אזור שומם וצחיח [רד"ק, מצודת ציון]. מנגד, יש המזהים הבחנה דקה בין המונחים. לפי גישה זו, מִדְבָּרָהּ הוא ארץ שממה ריקה מאדם שתהפוך למקום מיושב ופורה, ואילו וְעַרְבָתָהּ מתארת אזור המצמיח קוצים ודרדרים [מלבי"ם], או מקום שבעבר היה מיושב ונחרב [רש"י]. במישור האלגורי, המדבר מסמל מקומות הריקים מאדם שיהפכו ליישוב מובחר, והערבה מסמלת מקומות המיושבים ברשעים שיהפכו למושבם של צדיקים [מלבי"ם]. פרשנות רוחנית נוספת מציעה כי מִדְבָּרָהּ נגזר מלשון הנהגה ודיבור, שיהיו טהורים ונקיים מפגע רע כגן עדן, ואילו וְעַרְבָתָהּ רומזת לתערובת של ניצוצות הטוב והרע בעולם, שעתידים להתברר ולהזדכך [אדרת אליהו].
שיאו של מהפך זה טמון בתגובה הרגשית והרוחנית. המילים שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה משקפות רבדים שונים של אושר, ששון כביטוי חיצוני ושמחה כרגש פנימי ועמוק [מלבי"ם]. בדרך כלל, זמנים של שמחה ומשתה מועדים לפורענות רוחנית ולחטא, אך לעתיד לבוא, השמחה העצומה תוביל אך ורק לידי תּוֹדָה וְק֥וֹל זִמְרָֽה לה' על הניסים והנפלאות, ללא כל חשש להתגרות של יצר הרע [אדרת אליהו, מצודת דוד, רש"י]. לבסוף, השמחה התמידית מתפרשת גם כמציאות שבה אירועים של ברית מילה ונישואין יתרחשו מדי יום ביומו בגין הריבוי העצום של העם, כך שכל יום מימי הגלות המרים יהפוך ליום טוב ומועד בפני עצמו [אדרת אליהו].