הנביא פונה בדברי חיזוק אל גולי ישראל, השומרים על אמונתם למרות הלעג שהם סופגים מסביבתם על עיכוב הגאולה. הפנייה מיועדת אל יֹדְעֵי צֶדֶק, אנשים הנותנים את לבם לדעת צדקה [מצודת דוד]. המילה נכתבת במסורת חסרה את האות וי"ו [מנחת שי]. קבוצה זו מתוארת גם כעַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם, כלומר אנשים שהתורה נמצאת בלבם פנימה באמת ולא רק נאמרת מן השפה ולחוץ, ובזכות כך הם אלו שיזכו לראות את הישועה [רד"ק].
יש המבחינים בין שני חלקי הפנייה ומסבירים כי צֶדֶק מתייחס למצוות שבין אדם לחברו ולמוסר הטבעי שהאדם יכול להכיר באמצעות שכלו. לעומת זאת, תּוֹרָתִי בְלִבָּם מתייחס למצוות שבין אדם למקום, לאמונות ולחובות כלפי ה' שאותם האדם מקבל מאבותיו ועליו לשמור בתוך לבו [מלבי"ם].
הנביא קורא להם: אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ. חרפה זו היא הלעג של הבבליים ושאר אומות העולם שבתוכם הם יושבים בגלות [אבן עזרא], אשר מחרפים אותם על כך שהגאולה מתעכבת מלבוא [רד"ק, מצודת דוד]. בהמשך נאמר וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ, כלומר אל תישברו [מצודת ציון] מדברי הנאצה והגידופים שלהם [ביאור שטיינזלץ].
בעוד שחלק מהפרשנים רואים בגידופים אלו חזרה כפולה על עניין החרפה לשם הדגשה [רד"ק, מצודת דוד], יש המוצאים הקבלה מדויקת בין שני חלקי הפסוק. לפי גישה זו, חרפה מופנית כלפי התקווה וההתנהגות המוסרית של יֹדְעֵי צֶדֶק, ואילו גידוף הוא מונח המתייחס תמיד לפגיעה בדבר קדוש. לכן, הגידוף מכוון כנגד עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם, שכן האומות מגדפות את תורתם הקדושה [מלבי"ם].